כשליצן הציל אותי ממכות

בשבוע שעבר כמעט חטפתי מכות. לא בקטע סימבולי; לא שוב עצבנתי מישהו במשהו שאמרתי והוא כתב לי בפייסבוק שהוא היה שמח לשבור לי את הפנים. לא, ממש מכות.

ביום שישי, אחרי שאפסנתי את הקטנים אצל ההורים של הדוקטור, ניצלתי את החופש התהומי שנפל עליי כדי לקפוץ לתל־אביב לבירה עם חברים. יש לנו מסורת של בירה בשישי, אבל כולנו חילונים אז אנחנו לא ממש טובים בלשמור מסורת. הפעם אמרתי לעצמי שאסור לפספס, כי בכל זאת "יש לי בית ריק", ואין כמו לחזור מדרינק עם חברים לבית נטול ילדים.

חניתי בחניון הלאומי, חניון הבימה, וצעדתי לפאב הקבוע שלנו באזור דיזנגוף. אגב פאב קבוע, המסורת שלנו סגרה כבר שלושה ברים שישבנו בהם במשך השנים. אנחנו מביאים כזה נאחס לעסקים, שיש כמה פאבים שמשלמים לנו כדי שלא נגיע אליהם.

צעדתי בדיזנגוף כשלפתע ממש מול הסנטר, בעודי הולך על המדרכה, חלף על פני זוג חביב – האישה הייתה בהיריון – ובדיוק אז מכונית שחנתה על המדרכה נסעה לאחור מהחניה וכמעט דרסה את שלושתנו. ארבעתנו, אם סופרים גם את העובר. הרכב יצא מהר, וממש רגע לפני שחבט בבטן ההריונית הוא עצר בברקס רציני. בני הזוג נבהלו נורא. הגבר זרק איזו מילה לנהג (שלא הגיב ולא פתח את החלון), והזוג המשיך הלאה. לא יודע למה, עצבן אותי שהנהג אפילו לא הגיב. כופפתי את הראש לכיוון החלון ונזפתי בו.

הוא הביט בטלפון. רק אחרי חצי שנייה הוא פתח את החלון ובנימה ערסית טיפוסית צעק עליי "מה אתה רוצה!". אמרתי לו שאין לי הרבה דרישות, רק – אם אפשר – שלא ידרוס אנשים, ואם הוא כבר כמעט דורס, מותר לו להגיד "וואלה טעות שלי". הוא דפק לי עוד מבט, והמשיך בנימה הערסית: "יאללה 'תחפף 'תחפף".

הפסקת תקינות פוליטית קצרה: כשאני כותב "ערסית" אני לא מכוון לשום עדה, מגזר, מוצא ושאר ירקות, נטו להתנהגות שאפשר לסכם אותה במשפט "רק אני קיים בעולם". בחיי למדתי שערס ממש לא קשור לצבע עור או לעדה, אך ורק להתנהגות.

נחזור לערס שלנו. הוא צעק לי להתחפף, ואני, שרציתי להגיע כבר לבירה שלי, המשכתי ללכת. צעקתי לו את המילים הכי קשות שהצלחתי לגייס באותו רגע, שהיו די מביכות (הן הסתכמו ב"חתיכת אפס"). בעולם רגיל הסיפור נגמר פה, אלא שאז נשמע קול שהבהיר לי ששום דבר לא עומד להיגמר פה: קול פתיחת דלת של רכב. ואז גם "עצור עצור יא תשלימו לבד".

יכולתי להמשיך ללכת, אבל אני לא בכושר אז הנחתי שהוא ישיג אותי וכדאי לגמור את זה פה. הסתובבתי וראיתי מולי אדם בערך בגודל שלי, רץ לעברי עם חזה מתוח קדימה, מקלל אותי לדעת, עם ידיים סגורות בצורת אגרוף. הוא קילל והתקרב, התקרב וקילל, ומכיוון שכנראה עדיין לא החליט אם הוא מתכוון ממש להרביץ או רק לסמן טריטוריה, הוא נכנס בי עם הכתף שלו כמו אדם שנתקל במישהו בטעות ברחוב. נראה לי שהוא לא חישב את המשקל שלי נכון, או לפחות את מרכז המאסה, כי נדמה שההיתקלות פגעה בו יותר משהיא פגעה בי.

חשבתי על הדבר הראשון שיחלץ אותי מהסיפור: "תיזהר, אני שוטר", אמרתי לו. ההתחזות הלא חוקית אך הנחוצה שלי הועילה רק למחצה

לסיים בעמוד 15

שיהיה ברור, בשום שלב לא הייתה לי כוונה להתחיל פה קטטה. משתי סיבות: הראשונה, לא הלכתי מכות איזה 25 שנה; והשנייה, גם כשהלכתי מכות לא הייתי בדיוק להיט, לא כי לא הייתי חזק, אלא סתם כי לא היה לי טיימינג טוב. וגם תמיד קצת פחדתי ליפול על איזה אלוף קראטה מוסווה. מה לעשות, בניינטיז חצי מדינה פה הייתה בחוג קראטה.

הבחור הרים אגרוף לכיוון הפרצוף שלי, ועצר אותו ממש צמוד ללחי שלי בלי לייצר מגע. הלכתי על הטקטיקה שזכרתי מדוברמנים, ועשיתי הכול כדי לא להראות לו שאני פוחד. הוא קילל וקילל, ואני? וואלה, פחדתי. מצטער, יש לי מה להפסיד ולא הייתה לי שום כוונה לדרדר את זה ולסיים חלילה בעמוד 15 של העיתון, בידיעה מביכה על אדם שאיבד את חייו בקטטה בדרך לבירה. מה גם שהדבר שהכי הפחיד אותי הוא להיקלע לקטטה כשד"ר זמרי בחו"ל: כמה שיחות יהיו לנו אחר כך על חוסר האחריות בללכת מכות כשרק הורה אחד בארץ.

אבל לא יכולתי להתנצל בפני מישהו שכמעט דרס שלושה אנשים. הוא המשיך לדחוף אותי, ואני חשבתי על הדבר הראשון שיחלץ אותי מהסיפור: "תיזהר, אני שוטר", אמרתי לו. קיוויתי שהוא לא קורא מקור ראשון. הוא לא. ההתחזות הלא חוקית אך הנחוצה שלי הועילה רק למחצה: הוא הוריד את האגרוף, אבל הוא המשיך לקלל ולגדף. בשלב מסוים הגיע אדם מחופש לליצן, שעמד שם בפינת הרחוב והזמין אנשים להיכנס לחנות תחפושות, וניסה להרגיע את הבחור. דמיינו את המצב: אשכנזי בגיל העמידה מותקף בידי ערס עם ריר בין השיניים בפינת רחוב תל־אביבית, וליצן מנסה להפריד ביניהם.

אחרי שתי דקות שמעתי את המשפט הכי מצחיק בחיי. הבחור פנה לכיוון הרכב שלו, והתיז כמה קללות עסיסיות ובסיומן: "יש לך מזל שהליצן הזה פה". לא יודע אם זה היה האדרנלין או האושר מזה שלא ספגתי אגרוף, אבל התחלתי להתפקע שם מצחוק. הוא נסע מהמקום, ואני הודיתי לליצן. הוא אמר לי שאני הייתי ממש בסדר בסיפור הזה, אמרתי לו תודה, והוא סיפר לי שהוא בכלל איש עסקים ויש לו כמה חנויות תחפושות אבל הוא למד משחק ומדי פעם הוא משתעשע גם בליצנות. אמרתי לו: סבבה לאללה שאתה לא באמת ליצן, בוא, גם אני לא שוטר.