בשנת 1956 הועלה בתיאטרון הבימה מחזה חדש שכתב אהרן מגד שנקרא "איי לייק מייק", שם שנועד להזכיר את סיסמת הבחירות של נשיא ארה"ב באותם ימים, דווייט אייזנהאואר, "I like Ike". המחזה סיפר את סיפורו של מייק, צעיר אמריקני מצליח שמגיע למדינת ישראל הצעירה כתייר. אישה בשם יפה אריאלי מנסה לשדך לו את ביתה תמרה בתקווה שהוא ייקח אותה ואולי גם את כל המשפחה יחד איתו לאמריקה. אבל בתמרה מאוהב מיכה, קיבוצניק פשוט, ומייק מתאהב בארץ ישראל ומחליט להתיישב באילת.
המחזה היה סאטירה נוקבת נגד תופעת "החלום האמריקני", לפיו האמינו כי אפשר להגשים חלומות ולמצוא חיים של סיפוק והצלחה בארה"ב. המצב בארץ לא היה קל בשנותיה הראשונות של המדינה והמחזה נועד לצחוק על אלו שעושים מאמצים מוגזמים בניסיון לרדת מהארץ.
ההצגה ירדה מהבמות באותה שנה, אבל ב-1960 הופק על בסיסה סרט קולנוע בכיכובו של חיים טופול, וב-1968 עלה אף מחזמר של איי לייק מייק בתיאטרון גיורא גודיק, בו כיכבו ליאור ייני ויגאל בשן. חיים חפר ודובי זלצר כתבו את השירים למחזמר, וחלקם הצליחו גם ברדיו, בהם "מה צריך בסך הכול בן אדם", וגם שיר הסיום של המופע, "לחיי העם הזה".
לחיי העם הזה
"העם הזה המפולג כל השנה
כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה
איך מתעורר הוא מנורבגיה ועד צ'ילי
כי הוא יודע ש- אם אין אני לי מי לי
לחיי העם הזה, העם הזה העם הזה,
שכמה טוב שהוא כזה, שהוא כזה!
לחיי העם הזה
שכמה טוב שהוא כזה!
העם הזה מתי נחלץ הוא לעזרה
כשהוא רואה שיש אתגר או יש צרה
אין מפלגה אז, אין סיעה אז ואין סקטור
ומן היעד לא תזיז אותו בטרקטור!
לחיי העם הזה…."
(מילים: חיים חפר, לחן: דובי זלצר)
השיר הוא במקורו המסקנה הציונית המתבקשת מעלילת המחזה, כשהדמות הראשית בוחרת להישאר בארץ ולעזוב את החלום האמריקני, והצעירים מתגייסים לצה"ל. ההצלחה של השיר הביאה גם זמרים נוספים לבצע אותו, כשהידוע בהם הוא יהורם גאון שביצע אותו בשנות השמונים. גאון הסיר מביצועו את הבתים שעוסקים ישירות בעלילת המחזה, וחיים חפר כתב עבורו גם בית נוסף שמתחיל במילים "השיר הזה נכתב לפני עשרים שנה" שמוסיף לשיר גם טעם חמוץ של אכזבה.
בפרשת ויקהל יש פסוק עם משמעות מרגשת: החכמים שעוסקים במלאכת בניית המשכן פונים אל משה ואומרים לו: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (שמות ל"ו ה). משה נאלץ לעצור את שטף התרומות של העם ומעביר קול במחנה להפסיק להביא עוד ציוד וחומר. עם ישראל כל כך נלהב לעזור ולסייע למען המטרה והוא עושה את זה באופן מרשים ורב, ומעורר התפעלות. הבעיה היא שההתלהבות הזו מוכרת לנו מהפרשה שעברה שבה כולם נרתמו לבנייתו של עגל הזהב.
רבי בא בר אחא בתלמוד ירושלמי על מסכת שקלים אומר בטרוניה "אין את יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת! נתבעין לעגל – ונותנין, נתבעין למשכן – ונותנין". האומה הישראלית בוודאי מאוד נלהבת, אבל לטובת איזו מטרה היא משקיעה את כל המאמצים?
גם היום, טעונים במרץ ומוטיבציה, עם ישראל יודע לספק פינוקים לחיילים בשטחי הכינוס לפני יציאה לקרב, לארח כמויות של אורחים שגרים באיזורי מלחמה ולבוא לשמח חולים בבתי החולים אחרי פיגועים. מהצד השני הרצון לרדת מהארץ רק גבר מאז שנות החמישים, ישראלים רבים משקיעים מאמץ להשיג אזרחות זרה ולעזוב, והיום גם כשיש אתגר או יש צרה, עם ישראל נותר לעיתים מפולג ושקוע במריבות והאשמות.
לחיי העם הזה! כמה טוב שהוא כזה נלהב ועוצמתי. הלוואי ונדע כולנו, כציבור וכבודדים, לדעת מה נחשב משכן ומה נחשב עגל זהב ולתת את הכוחות שלנו למען המטרות הטובות.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
