רביב דרוקר היה מרוצה מן הסתם לאחר הריאיון שערך ברשת 13 לצד עמיתתו ליאור קינן עם ח"כ מיכאל ביטון (כחול לבן). העיתונאי הוותיק זכה לשבחים מימין ומשמאל על התעקשותו לתקוף את עמדתם של בני גנץ ומפלגתו בעניין אישור "תוספת הרמטכ"ל" בחוק, עניין שרבים מתנגדים לו משום שהוא נתפס כחזירי וכמנותק.
דרוקר צודק בביקורת שלו על ביטון ועל כחול לבן, וללא ספק שוחה בחומר. חוק הפנסיות הוא הפתרון הקל לשאלת שימור כוח האדם האיכותי בצה"ל. אך כדי לשמר אנשי צבא איכותיים אפשר להציע להם משכורות טובות יותר במהלך השירות ולא לאחריו, לפי קריטריונים של סיכון, הכשרה וכדומה. בוודאי יש פתרונות נוספים מלבד חוק הפנסיות, אם רק תוקדש לכך מחשבה. אך הטור הזה אינו עוסק בוויכוח המהותי על הפנסיות, אלא באופי הריאיון המתוקשר; זהו מעין סרט הדרכה לניהול ראיונות בימינו מנקודת מבטם של מראיינים מובילים.
יש מי שיאמרו שזה כלל לא היה ריאיון, אלא שיחת נזיפה. בעדינות אפשר לומר שדרוקר של לפני עשור לא היה מראיין את ביטון באותו אופן, לא משום שדעתו אז בנושא הפנסיות הייתה שונה, אלא משום שגסות רוח הפכה למצרך מקובל, שלא לומר מבוקש, בעולם התקשורת. למרבה הצער, לפחות בעיני דרוקר וסביבתו המקצועית זה היה ריאיון תקני, או לפחות אופנתי.
התוכנית "אופירה וברקו" משקפת היטב את האופנה הזו שלפיה עיתונאי או מראיין חייב "להיכנס" במרואיין שלו כדי לספק את תאוות הקהל האידיאולוגי, או כדי שהסרטון יחרוך את הטוויטר. תחת המסווה של השפלת המרואיין או חנפנות מאוסה, הפכה תוכנית אנטי־אינטלקטואלית וגסת רוח ל"נשכנית" ו"בועטת", ועיתונאים רבים מתקנאים בה ושואפים לחקות אותה.
עיתונאים ותיקים רואים שאפשר להכין לגדעון סער עוגה ליום ההולדת, לשאול את יאיר לפיד במבט מעריץ ממה הוא עשוי, ולהיחשב לתוכנית האקטואליה הטובה בישראל (גם בעיניי הברנז'ה, ע"ע מאמרים מפרגנים ב"הארץ"). הם גם זוכרים כמה חטפה יונית לוי מקבוצת ההתייחסות שלה כשלא נכנסה מספיק בנתניהו, בעיניהם, ואפילו, השם ישמור, חייכה אליו פעם וחצי.
לאחר שדרוקר סיים לדבר הגיע תורו של ביטון, אבל הוא החליט לנטוש את הריאיון. שני המגישים תהו מה הסיבה לכך: "טוב, רביב", אמרה קינן, "איבדנו אותו. אני לא יודעת אם לא היה לו מה להשיב, או שהוא פשוט כעס על השאלות שלך". ודרוקר ענה: "הוא כעס על השאלות", תוך שהוא טופח לעצמו על השכם על השאלות הקשות שלו. זו ההוכחה: המרואיין נטש כי היה לו קשה. מה אפשר לבקש יותר?
האם במחשבתו של איש מהם, קינן ודרוקר, לא עלתה האפשרות שביטון נטש כי הוא פשוט נעלב? שהוא לא היה מוכן לעמוד שם כילד מוכה? זו בוודאי אינה אפשרות. מה גם ששום שאלה לא נשאלה במהלך שתי הדקות שבהן דרוקר דיבר. "תקשיב בסבלנות ואני אתקן אותך", אמר דרוקר לחבר הכנסת. נשאר רק לתאר את דמותה של אופירה אסייג יושבת מול המסך ואומרת לעצמה בקנאה: "אין, היום דרוקר בא חם מהבית".
וכשדרוקר אכן מגיע "חם מהבית", ומבריח מרואיין בגסות, אפשר להגיב לו בהערצה ״ככה צריך״, בדיוק כפי שאופירה וברקו, על חנפנותם הדביקה ל״אנשים מהמקום הנכון״ והגערות הקולניות כלפי הצד הלא נכון, הם ממש תקשורת במיטבה.
ודאי, לפעמים מגיעים לאולפן או עולים לקו הטלפון מרואיינים בעייתים, המצריכים מראיין שיקרא אותם לסדר. גם לכותבת שורות אלו היו כמה מקרים כאלה. אך מיכאל ביטון אינו המקרה הזה. אם אכן כינה את מגיש הרדיו ישי שנרב "שקרן", כפי שדרוקר טען, אפשר לשאול אותו גם על זה. סביר להניח שעד לפני כמה שנים דרוקר היה עושה זאת בעצמו באלגנטיות, פשוט כי לא היה נגרר למדמנה הזו, אבל בשנים האחרונות משהו השתנה. גסות הרוח הפכה את השתקת המרואיין לאייטם נחשק. מנגד, תשובה עניינית ועימות אינטלקטואלי נחשבים לעניין מתיש. בקולינריה קוראים לזה ג'אנק פוד, בתקשורת צריך לקרוא לזה ג'אנק אייטם.
