לפני שמונה שנים בדיוק סיפחה רוסיה בכוח את חצי האי קרים, תוך שהיא נוגסת בשטחה הריבוני של אוקראינה. אתמול החל רשמית פרק נוסף במלחמה של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין במדינה שפעם השתייכה לגוש הסובייטי. המשותף לשני האירועים הללו, מזווית אמריקנית, הוא נשיא דמוקרטי בבית הלבן.
יש הרבה זוויות ביחסים בינלאומיים, ואי אפשר לנתח מהלך גדול כל כך – מלחמה בלב אירופה – תחת אורו של זרקור יחיד, אך העולם התרגל במאה השנים האחרונות לכך שארה"ב של אמריקה היא השוטר העולמי; גם אם לפעמים קצת נמאס לו והוא נוטה לבדלנות, ברגע האמת הוא יגיע במלוא הכוח והעוצמה וישיב את הסדר על כנו. זה קרה בגדול בשתי מלחמות העולם במאה הקודמת. צעדיו של פוטין ב־2014 וכעת ב־2022 עשויים להביא למסקנה שהוא חש שארה"ב חלשה יותר כשהנשיא המכהן בה הוא מטעם המפלגה הדמוקרטית.
עובדה: בארבע שנות נשיאותו של דונלד טראמפ, פוטין לא פלש לאוקראינה; הוא כן עשה זאת בעת כהונת קודמו ומחליפו, שניהם דמוקרטים. די לצפות בנאום הרופס של הנשיא ג'ו ביידן שלשום, רגע לפני תחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה כדי להבין: ככה לא בונים חומת הגנה למדינה שאתה חפץ בהישרדותה.
אבל זה לא רק ביידן. הוא שייך דווקא לאגף המסורתי של המפלגה הדמוקרטית, שעוד איכשהו מוכן להעלות על דעתו לחימה למען עקרונות כמו חירות ודמוקרטיה. המפלגה בראשותו נסחפת כבר שנים לסדר יום ליברלי קיצוני שמעקר ומקצץ כל דיון הגיוני וריאלי שכולל גם לחימה. זה הרבה מעבר לגישה בדלנית, שלא מעט רפובליקנים שותפים לה; זאת בועת פנטזית לגבי הנעשה בעולם, כיפוף המציאות למען מטרות חברתיות נאצלות, שחלקן ראויות וחביבות אבל רובן מנותקות לחלוטין מהעולם האמיתי שם בחוץ, שמייצר גם מלחמות שאולי צריך להתערב בהן. היכולת של המפלגה הדמוקרטית להתאחד כדי להפעיל כוח צבאי מול רוסיה נמוכה מאוד כיום.
ומה קורה אצל הרפובליקנים? האגף הצעקני והקיצוני במפלגה הזו הביע השבוע תמיכה בפוטין ובפעולות רוסיה באוקראינה. לכאורה זו הוכחה ניצחת לכך שהעולם צריך להיות אסיר תודה על שביידן הוא הנשיא, ולא טראמפ, שכינה את המהלך של פוטין לשליחת "כוחות שלום" לחבלים הבדלניים במזרח אוקראינה "גאוני". אלא מאי? הזווית היא כאמור אמריקנית. ארה"ב כבר נתונה בעיצומה של מערכת בחירות האמצע, שיתקיימו בנובמבר. הרוב הזעום שיש לדמוקרטים בשני בתי הקונגרס, והאפשרות לכיבוש לפחות אחד מהבתים בידי הרפובליקנים, יוצרים מסע תעמולה פנימי שאולי יישמע מוכר לישראלים: כל מי שבצד השני גרוע, והאויב של יריבי הופך לאוהבי. כלומר, הצהלות הרפובליקניות לגבי מעשיו של פוטין הן בראש ובראשונה וגם בסופו של דבר חלק מעקיצה ברורה כלפי הצד הדמוקרטי. רוב הרפובליקנים לא באמת אוהבים את פוטין, ובטח לא אוהבים את הפלישה לאוקראינה. הם בעיקר אדישים, כמו רוב האמריקנים.
ומה לגבי טראמפ? מיד לאחר שכינה את המהלך של פוטין "גאוני", הוא הוסיף עוד כמה משפטים חשובים שהועלמו בידי מי שלא חיבבו את כהונתו: אם ארה"ב הייתה בשליטה רפובליקנית, אמר, "זה לעולם לא היה מתרחש. לו הייתי בתפקיד, זה אפילו לא היה עולה על הדעת. לעולם זה לא היה קורה… ואתם יודעים מה הייתה התגובה של ביידן? לא הייתה כזו. זה עצוב מאוד".
היה מי ששלף אתמול את הפלישה של רוסיה לגאורגיה באוגוסט 2008 כדי להוכיח שהרוסים לא מתחשבים בזהותו הפוליטית של נשיא ארה"ב. נכון, מי שישב אז בבית הלבן היה ג'ורג' בוש הבן הרפובליקני. אבל ראשית, מי שהתחילה את המהלך הצבאי באירועים ההם הייתה דווקא גיאורגיה, שחשבה שרוסיה חלשה ולא תגיב למתקפה על בירת הבדלנים בדרום־אוסטיה, והתבדתה. שנית, המלחמה התקיימה חודשים ספורים לפני סוף כהונתו השנייה של בוש, ורוסיה כנראה האמינה שארה"ב לא תתערב קרוב כל כך למועד הבחירות לנשיאות.
שלישית, בוש אינו טראמפ. דווקא אופיו התזזיתי ושובר המוסכמות של הנשיא צהוב השיער אפשר בתקופת כהונתו – ואולי היה מאפשר גם הפעם – התמודדות ראויה וטובה יותר של המערב מול מנהיג מסוגו של פוטין. לעולם לא נדע מה היה קורה אילו, אבל בהחלט ייתכן שבחוצות קייב מתגעגעים היום לטראמפ לפחות כמו שמתגעגעים אליו אזרחים רבים במדינות אדומות בארה"ב, וגם כאן בישראל.