אני רוצה לספר לכם על אילה רונד.
היא נולדה ב־1947, רגע לפני הקמת המדינה, למשפחה שהקימה את כפר־פינס. כשהייתה בת עשר נהרג אביה מבעיטת הסוס של השכנים במושב, והמשפחה האבלה עברה לירושלים. היא התגייסה לשירות בנח"ל, הכירה את אוריאל ונישאה לו ב־1969. אחרי כמה שנות שליחות בניו־יורק חזרו בני הזוג ארצה, ואז העפילו לגב ההר הריק מיהודים והיו ממייסדי בית־אל. במשך השנים נולדו להם שישה ילדים, ובהמשך הם אף אימצו ילדה נוספת באומנה, שהפכה לבתם לכל דבר ועניין. לפני כחמש שנים עזבו אילה ואוריאל את בית־אל ועברו בחזרה לירושלים, כדי להיות קרובים יותר לילדיהם ולמרכזי התרבות. שנתיים לאחר מכן נפטר בעלה אוריאל.
אני רוצה לספר לכם על אילה רונד.
אחד מילדיה הוא מחבריי הטובים ביותר זה שנים רבות. הכרנו בגרעין הנח"ל שבו שירתנו שנינו, וביתו בבית־אל שימש תקופה ממושכת כביתי השני. לא הייתי מיוחד בכך. זה היה בית שני לנערים ונערות רבים, שתמיד מצאו בו לב פתוח ועיניים מאירות בדמותה של אמא אילה.
היא הייתה בת־בלי־גיל. תמיד מבודחת, תמיד לא לוקחת את עצמה ברצינות, תמיד מתעניינת ותמיד־תמיד רק רוצה שנישאר עוד קצת, שנבוא שוב, שרוח הנעורים והשמחה המתפרצת תישאר תמיד בבית. אילה רונד הסתערה על החיים, בלי להתחשב במכשולים ובקשיים שהחיים זימנו לה. גם אחרי שיצאה לפנסיה היא ניצלה כל רגע. לא היה יום שבו פספסה פעילות: הרצאות, הצגות, טיולים – כל מה שמלא חיים, צבע ושעשוי להעלות חיוך של קורת רוח, אילה הייתה חלק ממנו.
לפני כשבע שנים התברר שהיא נזקקת לתרומת כליה. דוד, בנה וחברי הטוב, תרם לה כליה בהצלבה. כלומר, מכיוון שהכליה שלו לא התאימה לאמו, הוא תרם את שלו למישהו אחר שהיה זקוק לתרומה, ובמקביל אשתו של מושתל הכליה תרמה את כלייתה לאילה. בשבע השנים הללו המשיכה אילה לחיות ולעזור לאנשים רבים, להתנדב בלי סוף ולהמשיך את מסכת חייה המאושרים.
אני רוצה לספר לכם על אילה רונד.
בסגרי הקורונה היה לה קשה מאוד להישאר לבד בבית. כאישה שכולה נתינה וחיבור עם הזולת, ההסתגרות בין ארבעה קירות הייתה עבורה משימה לא פשוטה עבורה. אבל היא הקפידה, כי ידעה שהיא בקבוצת סיכון גם מבחינת גיל וגם כמושתלת כליה. היא גם הקפידה להתחסן ברגע שהיה אפשר, והייתה מחוסנת ארבע פעמים. ולמרות הכול, לפני קצת יותר מחודש היא נדבקה בקורונה.
אחרי שבוע הידרדר מצבה בתוך כמה שעות, והיא אושפזה בטיפול נמרץ קורונה בהדסה עין־כרם. בשלב מסוים אמרה לדוד ולשאר הילדים: "אני לא יכולה יותר". ילדיה עודדו אותה. "אמא, עברת השתלת כליה, זה קטן עלייך". הם הספיקו לומר לה "אמא, אנחנו אוהבים אותך", לפני שאיבדה את ההכרה.
אני רוצה לספר לכם על אילה רונד.
במשך שבועיים היא הייתה מורדמת ומונשמת. בשלב מסוים הרופאים הבינו שנותרו עוד כמה שעות לחייה, והזעיקו את הילדים. הם שרו סביב מיטתה את שירי ארץ ישראל שאהבה, עד שליבה נדם.
אילה רונד היא אחת מעשרת אלפים ועוד כמה עשרות מתים מקורונה בשנתיים האחרונות. נכון, אנשים צריכים למות ממשהו. נכון, יש מאות הרוגים בשנה מתאונות דרכים ואלפים מסרטן. אבל הקורונה לא דומה לכל אלה. המגפה נוצרה מנגיף מדבק שבמידה לא מועטה היה אפשר, ועדיין אפשר, להימנע ממנו. ממשלת ישראל החליטה בגל האומיקרון להעדיף את פתיחת המשק והמשך הנעת הכלכלה הישראלית על פני סגרים והגבלות שהיו יכולים – במידה רבה של סבירות – למנוע את מותה של אילה, ושל עשרות ואולי מאות אנשים ונשים כמותה.
ו"כמותה" זה אומר אנשים בשיא חייהם, שהעובדה שעברו את גיל 65 לא צריכה לדון אותם למוות או לאשפוז במצב קשה. אני לא בא בטענות לממשלה. יש לה הזכות והחובה לעשות את שיקוליה, ולא הייתה כאן בחירה בין טוב ליותר טוב אלא בין רע לפחות רע. אבל אני כן בא בטענות לקלות הבלתי נסבלת שבה קיבלנו, הציבור והתקשורת בעיקר, את למעלה מאלף המתים של הגל החמישי שמתו בתוך פחות מחודש אחד.
אווירת סוף הקורס, שמתובלת בתחושת ה"יאללה מיצינו" בציבור, ובחלקים נרחבים מדי בתקשורת הייתה גם קשורה קשר הדוק ברצון לעטוף ולהגן על ממשלת השינוי בכל מחיר, יצרה תמהיל עצוב. תוצאתו הייתה שחיי אדם כזה או אחר כנראה קצת פחות חשובים לנו מהאפשרות לטוס שוב לחו"ל, לקנות מה שבא לנו איפה ואיך שמתאים לנו, ולעזאזל בני דורה של אילה רונד, שכמוה בדיוק היו יכולים לחיות בינינו עוד עשור או שניים, חיים מלאים ומאושרים עם משפחותיהם, ובמידה כזו או אחרת הופקרו לגורלם.
אולי לא הייתה ברירה, אבל עם תחושת המשפחות אי אפשר ואסור להתווכח.
המדינה החליטה מה שהחליטה. כאמור, ייתכן שבתמונה הכוללת זו הבחירה הנכונה. אני לא יודע לומר בוודאות, ואין מישהו שכן. אבל זה לא אומר שמותר לנו לדלג בקלילות כזו מעל זכר הנפטרים, להמשיך הלאה בחיינו כאילו לא אירע כאן דבר.
אני רוצה לספר לכם על אילה רונד. כי הסיפור שלה הוא גם סיפורם של עוד מאות ואלפי אנשים ונשים. הוא הסיפור שצריך לספר. הוא הסיפור של החברה הישראלית.
