בני גנץ של היום אינו אותו בני גנץ שהכרנו לאורך מערכות הבחירות שבהן הוא ניצב בראש מחנה "רק לא ביבי". אז הוא היה בובה על חוט, לא הוא עצמו. אז אחרים ניהלו אותו והכניסו לו מילים לפה. לכן הוא הסתבך עם עצמו, גמגם והזיע. כך קורה למי שלובש חליפה שאחרים תפרו למענו ומנסה למלא תפקיד שלא נועד לו. גם בזמן ממשלת הרוטציה עם נתניהו לא נראה גנץ במיטבו. יותר מדי "חברים טובים" נשפו בעורפו והשתמשו בו לצורכיהם.
אבל מסע השקרים, הצביעות והביזיונות שהעבירו אותו בנימין נתניהו וחברו לסיעה אבי ניסנקורן היטיב עמו בסופו של דבר. הוא אמנם הביא אותו לפני הבחירות האחרונות לסף אחוז החסימה בסקרים, אבל גנץ גילה נחישות, לא נשבר ולא ויתר. הוא המשיך להיאבק, ואכן זכה במפתיע לשמונה מנדטים, שהביאו לו את תפקיד שר הביטחון בממשלה הנוכחית.
עכשיו הוא כבר לא משחק תפקידים שביימו עבורו אחרים. עכשיו הוא נמצא במקומו הטבעי, מדברר את עצמו בלבד ונראה הרבה יותר אמין, טבעי ומשכנע. זה הרקע שמתוכו יש להבין גם את מאבקו למען תנאי השירות של משרתי הקבע.
זה איננו מאבק "על הפנסיות של החברים שלו", כפי שטוענים חברים מסוימים בקואליציה. הפעם המאבק של גנץ צודק, והוא נוגע לסלע היסוד של חיינו. המאבק הוא על הרמה האנושית של משרתי הקבע בצה"ל בתקופה שרוח ההתנדבות והאידיאליזם כבר אינם מה שהיו פעם, והעולם שבחוץ קורץ לכל משרת קבע במשכורות נדיבות ובתנאי חיים מפנקים הרבה יותר מאלה שצה"ל יכול להציע.
"צר לי שגורמים פוליטיים ופופוליסטיים, חלקם פוסט־ציונים ממש, החליטו לפגוע בביטחון המדינה במודע, בחיילי החובה, במשרתי הקבע ובאנשי המילואים ששומרים על המדינה, והם חשובים למאבק באיראן לא פחות מכל מטוס או מערכת מתוחכמת", אמר גנץ השבוע, וצדק הן ברישא והן בסיפא. לא מעט מהמתנגדים לגנץ בנושא הזה הם פוסט־ציונים, והחלשת צה"ל היא מבחינתם משימה שהם עובדים עליה בנחישות זה עשורים. וכן, הם עושים זאת במודע, כפי שציין גנץ. חלקם עושים זאת מתוך תמימות ואשליה שהנה הגענו כבר אל המנוחה ואל הנחלה, השלום כבר מידפק בשערינו, ואין צורך להמשיך להשקיע תקציבי עתק בתחום הביטחון; חלקם עושים זאת מתוך רצון מודע לפגוע במפעל הציוני.
גם בדבריו בסיפא גנץ צודק: כוח האדם של צה"ל חיוני למאבק באיראן לא פחות מכל הכלים הצבאיים והטכנולוגיים שצה"ל משקיע בהם הון עתק. הסיסמה שטבע אלוף ישראל טל בתקופתו, "האדם שבטנק ינצח", תקפה עדיין. צה"ל זקוק למיטב בנינו; הוא לא יוכל להסתפק בשאריות.
אפילו אם גנץ משמש במאבק הזה רק כיו"ר ועד העובדים שדואג לפנסיות מפנקות לחבריו, כפי שטוענים יריביו בקואליציה, אין בכך כל פסול. לחיילי צה"ל אין ועד עובדים כפי שיש לפועלי הנמלים או לעובדי חברת החשמל. הם לא יכולים להותיר עשרות אוניות שבועות ארוכים מחוץ לנמל רק כדי להוסיף עוד תנאי עבודה ושכר לתנאים המופלגים שכבר סחטו. הם גם לא יכולים לסגור את השאלטר ולהחשיך באחת את המדינה, כפי שיכולים עובדי חברת החשמל. לאור זאת אין שום פסול בכך ששר הביטחון דואג לתנאים שלהם במקומם; זה בהחלט חלק מתפקידו.
אין לנו צבא אחר. הטובים כבר לא הולכים היום לצה"ל. לא כולם על כל פנים, ואפילו לא רובם. האידיאליזם שאפיין את דור התקומה אבד לנו, ואת מעט האידיאליזם שעוד נותר בצה"ל יש לחזק באמצעות תנאים חומריים. אנו חייבים לתגמל ולטפח את אלה שכן מתגייסים לצה"ל וחותמים לשירות קבע. עלינו לתת להם שכר שאיננו נופל מהשכר שמקבלים המקבילים שלהם בעולם האזרחי, ותנאי פרישה מפתים שישכנעו אותם להמשיך בשירות עד אליה. ולא רק שכר נאות חובה עלינו לתת להם, אלא גם כבוד ויוקרה. ובדורנו החומרני, גם שני אלה תלויים לא מעט בגובה המשכורות ובתנאי הפרישה.
