1. דברים שרואים משם: אתמול נכנסה לביתנו ידידה שמוצאה מאוקראינה. בדחילו ורחימו שאלנו אותה מה היא חושבת על המלחמה, ומה היא שומעת מהחברים שנשארו באוקראינה. להפתעתנו היא הייתה מאושרת. היא אמרה שדיברה כמה שעות קודם עם חברים – לא מהמחוזות הפרו־רוסיים – וכולם אמרו שהם מאושרים מהפלישה הרוסית. למה מאושרים? כי הם מרגישים חלק מרוסיה הגדולה. ובעיקר כי החיים ברוסיה, עם כל קשייהם, טובים מהחיים באוקראינה, והחיים בבריה"מ היו טובים ובטוחים יותר. זו נקודת מבט מפתיעה ומעניינת, שאולי מאפיינת רק את הדור המבוגר יותר, אבל אם היא משקפת יותר מכמה אנשים מקריים, מעצבן שבתקשורת במערב ובישראל אין לה שום ביטוי.
2. עם הישמע אותות המלחמה נתקלתי במִחזוּר הדברים שכתב הראי"ה קוק בשבח מלחמת העולם הראשונה. בקטע מפורסם שמכונה "אורות המלחמה" כותב הרב קוק: "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים. הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם. קול התור נשמע בארצנו. היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממידת מיתת צדיקים המכפרת… ואחר כך, כתום המלחמה, מתחדש העולם ברוח חדש, ורגלי משיח מתגלים ביותר".
אני מאמין שאילו חי הרב קוק עוד כמה עשורים ורואה גם את מלחמת העולם השנייה ותוצאותיה, לא היה עולה בדעתו לכתוב דברים כאלה. בכל מקרה, הדברים האלה ממחישים את סכנתה של ראיית עולם משיחית, שמוכנה למיליוני קורבנות, ובהם גם יהודים רבים, כדי שאולי (לא בהכרח!) תבוא אחריהם גאולה. אפשר להתנחם בדיעבד שאחרי מלחמת העולם הראשונה קיבלנו את הצהרת בלפור, ואחרי המלחמה השנייה וחורבן יהדות אירופה קיבלנו את מדינת ישראל, שאכן ספק אם הייתה מקבלת רישיון בינלאומי אלמלא השואה – אבל אסור בשום פנים לשמוח לכתחילה על בוא המלחמה.
3. הפיל והבעיה הישראלית: המלחמה מוכיחה עד כמה מסוכן למדינה קטנה לסמוך על ידידים, גם אם הם חזקים. אולי נתבדה, אבל לעת עתה ברור שארה"ב ושאר מדינות נאט"ו לא עומדות להילחם לצד אוקראינה, אלא לכל היותר להטיל עיצומים על רוסיה. כל המצקצקים יודעים היטב שגם הם לא היו שולחים חיילים ישראלים להילחם על אדמת אוקראינה. אומנם, מעצמת־על כמו ארה"ב צריכה לדעת שהכוח והמעמד מחייבים אחריות מיוחדת, וסירוב להילחם עלול בסופו של דבר גם לפגוע במעמדה הבינלאומי; כדאי לזכור שגם סין ואיראן הן מדינות בעלות אופי דומה, ורצוי לפגוע גם בכוחן מהר ככל האפשר, לפני שהמחיר יהפוך בלתי נסבל.
ישראל, ברוך השם, אימצה מראשיתה את הדוקטרינה של בניית כוח שיאפשר לנו להילחם באופן עצמאי. אנחנו עדיין נזקקים לתמיכת מעצמה, ואנו נוטים לפעמים לשכוח זאת בגלל העוצמה הצבאית. אבל לרגעים של "אין ברירה" כדאי באמת לבנות כוח שיוכל לפגוע באויב גם בלי לשאול אף אחד.
4. הפיל והבעיה הפלסטינית: הארסנל הרטורי של פוטין מלא בטיעונים היסטוריים צודקים. אוקראינה אכן הייתה רוב שנותיה חלק מרוסיה הגדולה; יותר מזה – קייב עצמה הייתה ערש ההולדת של רוסיה. ובכל זאת, סביר להניח שרוב הישראלים מזדהים עם אוקראינה, אף שהרוסים שחררו את אושוויץ ועם האוקראינים יש לנו חשבון דמים ארוך, מימי חמלניצקי ועד השואה. כי בסוף, נפשו של אדם הגון מזדהה מטבעה עם החלש, עם המותקף, עם הנכבש.
אפשר ללמוד מכך גם על הסכסוך שלנו עם הפלסטינים. כן, גם לנו יש תביעות היסטוריות צודקות לגמרי בחבלי יהודה ושומרון, שהם באמת ערש הולדתה של האומה. אבל תביעות היסטוריות לא יכולות לעמוד מול ההזדהות עם הנכבש, וגם לא מול תביעתו הבסיסית לחופש. יש בוודאי הבדלים רבים בין הסיפור הרוסי־אוקראיני לסיפור הישראלי־פלסטיני. העיקרי שבהם הוא שלאוקראינים אין שום תביעה על רוסיה, ואילו לפלסטינים יש תביעה על כל ארץ ישראל. זה מצדיק התעקשות על כך שלא נוותר על אף שעל עד למציאת הסדרי ביטחון מספקים – אבל זה לא מצדיק המשך שליטה בפלסטינים נטולי אזרחות בשם הזכויות ההיסטוריות.
