פחות משעה ורבע נמשכה ישיבת הוועדה לבחירת שופטים ביום שני השבוע, שבה נבחרו ארבעה שופטים חדשים לבית המשפט העליון. הימין יצא מאוכזב, ובצדק רב, מהתוצאה הסופית, אך כל אזרח ישראלי, ימני ושמאלני, אמור להיות מוטרד ממה שאירע בישיבה, או ליתר דיוק ממה שלא אירע בה.
התוצאה הייתה ידועה מראש, הרבה לפני שתשעת חברי הוועדה התכנסו בלשכת היו"ר, שר המשפטים גדעון סער. העסקה הייתה תפורה, והכינוס הרשמי של הוועדה נועד רק להטבעת החותמת. במקום ועדה של תשעה חברים שכל אחד מהם מחזיק בעמדה עצמאית, קיבלנו ועדת קישוט. בוועדה האמיתית, זו שמחליטה, ישבו שר המשפטים, נשיאת בית המשפט העליון ונציג לשכת עורכי הדין. שאר חברי הוועדה אפילו לא נחשפו לשיקולי הבחירה בארבעת המועמדים שזכו בכהונה. כמובן, ייתכן שארבעת הנבחרים יתגלו כמוכשרים ואפילו הגונים, אך בהליך הבחירה אין כל מנגנון שיבטיח בחירה טובה וראויה.
לא תמיד התנהלו הדברים כך. כשהשרה איילת שקד ישבה בראש הוועדה נערכו בוועדה דיונים שנמשכו שעות, ובכניסה לחדר איש לא ידע מה תהיה התוצאה הסופית. בחירת שופטי בית המשפט העליון חשובה מכדי להותיר אותה לחסדי הדיל והקומבינה. לפתחם של השופטים מונחות הכרעות הרות גורל, אך הציבור, ואפילו חברי הוועדה עצמם, כלל לא מקבלים הזדמנות ראויה לתהות על קנקנם.
מישהו יודע מהן עמדותיו של עו"ד יחיאל כשר בנוגע לפרשנות חוק הלאום? או מה חושבת השופטת גילה כנפי־שטייניץ על פסילת חוקי יסוד? אפילו חברי הוועדה לא באמת יודעים את התשובה. הצעד הראשון לקראת הליך בחירה ראוי וצריך להיות שימוע פומבי לשופטים, בפני חברי הוועדה ובנוכחות התקשורת. עליו להיות מקיף ומעמיק, ולא רק חברי הוועדה אלא גם הציבור כולו צריכים ללמוד בו על השופטים המיועדים ולתהות על קנקנם. כך ההליך כולו יהיה ראוי יותר, והציבור יוכל אף הוא לתת אמון בהליך הבחירה ובמי שימונו לשופטיו.
הגיע זמן חוקה
ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת התכנסה השבוע לדיון מיוחד, לציון 30 שנה לחקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הטקסיות המודגשת של הכינוס, במעמד אח"מים לשעבר, והחשיבות הרבה שיוחסה לחקיקת החוק ההוא, עמדו בסתירה כמעט משעשעת לאגביות שבה נחקק בשעתו חוק היסוד, בשעת לילה מאוחרת ובנוכחות דלה במליאה. יחלפו כשלוש שנים עד שאזרחי ישראל יגלו שבאותו לילה העניקה להם הכנסת חוקה, ועוד שנים רבות עד שמלוא משמעויותיה יתעצבו בפסיקת בתי המשפט. למעשה, אין חולק על כך שישראל היא המדינה היחידה בעולם שקיבלה על עצמה חוקה שלא מדעת. גם אם חלק מחברי הכנסת שהצביעו בעד חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הבינו בזמן אמת שהם מעניקים לבית המשפט העליון סמכות לפסול חוקים, הציבור הרחב לא ידע ולא הבין.
קבלת ה"חוקה" נעדרה את אחד הרכיבים הקריטיים הנדרשים כדי לתת לה את מעמדה, והוא המודעות, שהמשפטנים מכנים לעיתים "חגיגיות". הדרך המקובלת ליצור את המודעות, או החגיגיות, היא קיומו של מעמד רשמי ופומבי מיוחד לכך, שבו הגוף המכונן מעניק למדינתו את חוקתה. אך מה שחשוב הוא לא הטקס, אלא המודעות הציבורית הרחבה לכך שברגע מכונן זה נולדה חוקה. אין ספק, רגע האישור של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו בקריאה השנייה והשלישית לא היה כזה. ממילא, הטענה שלמדינת ישראל יש כבר חוקה, ובית המשפט מוסמך לפסול מכוחה את חקיקת הכנסת, נשענה מראשיתה על כרעי תרנגולת.
אולם העובדה שלמדינת ישראל אין חוקה אינה אומרת שכך ראוי. למרבית החוקות במערב יש שני חלקים עיקריים. החלק הראשון מסדיר את כללי המשחק הדמוקרטי ואת חלוקת הסמכויות בין הרשויות, ואילו החלק השני מעגן את זכויות האדם והאזרח. מרבית הדיונים על חוקת ישראל ממוקדים בחלק הנפיץ לכאורה של מגילת הזכויות, אולם אירועי השנתיים האחרונות הבהירו היטב שמדינת ישראל זקוקה לא פחות מכך להסדרה יציבה של כללי המשחק הדמוקרטי. ישראל זקוקה לחוקה שתסדיר ותייצב את שיטת המשטר, כך שלא תשתנה מדי קדנציה לפי אילוצים שנובעים מתוצאות מקריות של מערכת בחירות כזו או אחרת. החוקה תידרש גם להסדיר אחת ולתמיד את היחסים בין מערכות השלטון ולתחום לכל אחת מהן את גבולות סמכויותיה. המצב הנוכחי, שבו המסד החוקתי של מדינת ישראל רעוע ביותר, הוא הרסני, מעמיק את המחלוקות בציבור, ומקשה על המנגנונים הדמוקרטיים להגיע להכרעות מוסכמות.
לכן, במקום לכנס ישיבות חגיגיות על ה"לא חוקה" שהתקבלה כאן לפני 30 שנה, ראוי שוועדת החוקה, חוק ומשפט תתחיל לעסוק בתפקיד הראשון שמועיד לה שמה – כינון חוקה לישראל. הוועדה לא אמורה לעשות זאת בעצמה. במקום זאת ראוי שהיא לפחות תתחיל בעיצוב המנגנון הנדרש לכך. זו תהיה מתנה נאה ליום ההולדת ה־75 של ישראל, בשנה הבאה.
שר החוץ והג'ובים
"אנחנו מוכרחים פוליטיקה חדשה. אחראית, מחויבת, קמה בבוקר ובאה לעבוד בשביל האזרחים. הפוליטיקה הישנה פשטה את הרגל", הכריז לפני שש שנים יו"ר יש עתיד יאיר לפיד, אחרי שכבר הספיק לכהן כשר אוצר במסגרת "ברית האחים" בממשלת נתניהו. גם אז, אחרי שכבר זכה להיכרות עם המערכת הפוליטית על אילוציה, לא נמנע לפיד מלהבטיח לציבור "פוליטיקה חדשה". והנה, כמה שנים חלפו וכולנו זוכים ללמוד מהי הפוליטיקה החדשה שהוא הבטיח לנו.
אלו כבר לא רק תעלולי החוק הנורווגי, וגם לא רק גודלה המופרך של הממשלה יחסית למספר המנדטים התומכים בה בכנסת. הפעם זהו שר החוץ לפיד עצמו, שלמד לנצל את תפקיד השר באופן ציני וללא גרם של בושה. זה החל בהכרזה המיתממת על מינויה של ח"כ ג'ידא רינאווי־זועבי לקונסולית ישראל בשנגחאי, ונמשך בחשיפתו של עמית סגל על הצעה דיפלומטית מפתה עוד יותר שנתן לפיד לחבר הקואליציה הסורר אלי אבידר. שר החוץ, שבנה קריירה שלמה על ההבטחות להנהיג "פוליטיקה חדשה", מתברר כפוליטיקאי מהזן הישן, שפותר כל בעיה פוליטית וכל כאב ראש קואליציוני בהבטחה לג'וב מפתה אי שם על פני הגלובוס. כשר חוץ, שיקוליו לגבי מינויים לתפקידים בכירים בשירות החוץ אינם ממוקדים באתגרים דיפלומטיים אלא בקשיי התפעול של הקואליציה הצרה בראשותו.
שוב מתברר שהפוליטיקאים הכי נטולי עכבות הם דווקא מי שהגיעו לפוליטיקה על כנפי ההבטחה לעשות פוליטיקה אחרת. אכן, לא לפיד המציא את השיטה, אך ראש הממשלה לשעבר נתניהו לפחות לא התיימר להטיף מוסר ליריביו הפוליטיים, ודאי שלא יצא בהצהרות טהרניות על הפוליטיקה הישנה ש"פשטה את הרגל". לפיד וחבריו לממשלה הנוכחית, אף שהדבק העיקרי המחבר אותם הוא המיאוס מנתניהו ומשיטותיו, למדו מיריבם את כל השטיקים והטריקים.
ככל שחולפים החודשים מהשבעת הממשלה ה־36 נחשפים המחירים שמשלמים אזרחי ישראל על מניעת סבב הבחירות החמישי. מההבטחות לשינוי, איחוי וריפוי לא נותר דבר, וכעת מתברר שגם ההבטחות לפוליטיקה נקייה יותר נזנחו לחלוטין. אם בנט ולפיד מאמצים לחיקם את כל הרע בהתנהלותו של נתניהו, מדוע אזרחי ישראל צריכים להסתפק בחיקוי? מדוע שלא נעדיף את המקור?
