בשנת 2014 החלה המעורבות הרוסית המסיבית בסוריה, והביטוי הבולט ביותר שלה היה "הפצצות השטיח" שחיל האוויר הרוסי ביצע על חלקים נרחבים של הבירה הכלכלית הסורית, חַלַבּ, רק כי התמקמו בהם כמה מאות ג'יהאדיסטים של דאעש וג'בהת אלנוסרה. בהפצצות אלו נהרגו אלפים רבים של בני אדם ובהם ילדים, נשים וזקנים שלא רק שלא היו לוחמי דאעש, הם היו שבויים בידי הג'יהאדיסטים ושימשו בעל כורחם ונגד רצונם מגן אנושי שמאחוריו הסתתרו הג'יהאדיסטים. את הרוסים זה לא עניין, ואלפי אנשים תמימים נקברו חיים תחת עיי החרבות. האם פוטין הוקע כפושע מלחמה? האם מישהו שמע על סנקציות שהוטלו על רוסיה בעקבות הפצצות אלו?
העולם ראה, ידע ושתק. היו מעט אנשים בעלי מצפון שמתחו ביקורת על ההפצצות על חלב אבל הפוליטיקה הבינלאומית חייתה בשלום עם אלפי הקורבנות שהועלו על מזבח הציניות, בשל הפחד שהשתלט על עייפי הנפש במערב בעקבות סרטי האימה שראשי דאעש בטיפשותם הפיצו ברשתות – בהם הם הציגו בפני העולם את קיצוץ הראשים הסיטוני שהפכו לאומנות.
אך זו לא הפעם הראשונה שמנהיגים חסרי עכבות מנצלים את השתיקה הבינלאומית. כמה מקורות מספרים שבוועידת ואנזה, בינואר 1942, בה החליט אדולף היטלר להתחיל את "הפיתרון הסופי" ולהקים תעשיית השמדה נגד יהודי אירופה, הוא הסתמך על תקדים טבח הנוצרים הארמנים והאשורים, במלחמת העולם הראשונה (1915) בידי המוסלמים התורכים והכורדים. זאת, מבלי שהעולם המתורבת הזיז אצבע לעזרת הנטבחים. היטלר הבין שהעולם מתנהג בציניות אינטרסנטית, ואם הבעיה לא נוגעת ישירות במדינה כלשהי, מדינה זו לא תזדרז לפעול.
גם ארה"ב לא נכנסה למלחמת העולם השנייה במשך שנתיים מאז שזו פרצה בספטמבר 1939, למרות מוראות המלחמה העולמית והפלישה הגרמנית למדינות באירופה, ורק התקפת היפנים על הצי האמריקני בפרל הארבור (דצמבר 1941) הכניסה את ארה"ב למלחמה.
העולם פוחד מבעלי זרוע חסרי מצפון ומעצורים ואיננו שש להתמודד איתם. "המערב" עייף ממלחמות, רוצה חיים שלווים, טובים ומבוססים על רווחה ופיתוח, וחש שעליו לפייס את הבריונים כדי שאלו יואילו בטובם להתנהג כמו בני תרבות. זה היחס של המערב לאיראנים שהכניסו את המזרח התיכון לקלחת של מלחמות, הרג ושפך דם, זה היחס של המערב לסינים המאיימים על טאיוואן ועל מדינות נוספות בדרום מזרח אסיה וזה גם היחס של המערב לפוטין. המקסימום שהמערב מוכן לעשות הוא עיצומים כלכליים שלא ברור מה ההשלכה האמיתית שלהם על קבלת ההחלטות אצל פוטין.
ברקע עומדות סין ואיראן, ממתינות לראות מה יעשה העולם, כי גם הן מסיקות מסקנות. אם העולם כדרכו לא יעשה כלום כדי להציל את אוקראינה, גורלה של טאיוואן יהיה זהה לגורלה של אוקראינה אחרי שסין תלך בעקבות רוסיה, והאייתוללות של איראן יחושו בטוחים מספיק לכפות את האג'נדה שלהם על מדינות האזור מבלי שהקהילה הבינלאומית תגבה מהם מחיר כלשהו.
ערב הסעודית תשלם את המחיר הגבוה ביותר כי היא הדובדבן על הקצפת שהאיראנים רוצים לבלוע, שכן המשפחה השלטת בסעודיה שולטת בשני המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה, והאיראנים השיעים חושקים בהגמוניה עליהם לא פחות מהחשק הרוסי לשלוט בשני המחוזות הרוסיים באוקראינה, לוהנסק ודונייסק.
איחוד האמירויות ובחריין ייכנעו לבריון האיראני גם בלי שיפעיל כוח, כי איום אמין מציד איראן יספיק "לשכנע" אותן להעיף את ישראל ואת הקשרים עמה לעזאזל, לשמחתם של האירופים והדמוקרטים האמריקנים שיראו בכך סילוק אחרון השרידים שהשאיר טראמפ במפת המדיניות העולמית, שעקף בסערה את בבת עיניהם, הבעיה הפלסטינית.
גורל אוקראינה מציג במערומי חדלונה את המערכת הבינלאומית ואת אי-רצונה, כמו גם את אי-יכולתה, לעמוד מאחורי ערבויות שניתנו למדינות מאוימות. בדצמבר 1994 נחתם "מזכר בודפסט" שעל פיו ויתרה אוקראינה על הנשק הגרעיני שנשאר בשטחה אחרי התפרקות ברית המועצות, בתמורה להתחייבות מצידן של ארה"ב, רוסיה (!) ובריטניה לכבד את ריבונותה על כל שטחה, בתמורה לוויתור על מאגר הנשק הגרעיני הענק שהיה ברשותה. צרפת וסין גם הן נתנו לאוקראינה התחייבות דומה במסמכים אחרים. כל המסמכים הללו התנדפו כבר לפני שנים כאשר רוסיה כבשה וסיפחה את חצי האי קרים, ומה שקורה היום הוא המשך החידלון, אם לא גם הבגידה, של המערכת הבינלאומית באוקראינה.
ישראל חייבת להסיק את המסקנות ההכרחיות מהמקרה של אוקראינה:
1. ערבויות בינלאומיות אינן שוות את הנייר שעליו הו כתובות ולכן אין לאף מדינה בעולם יכולת לסמוך על ערבויות בינלאומיות.
2. המערב, וארה"ב בראשו, איננו בעל ברית אמיתי של אף מדינה ששונאי המערב – רוסיה, סין ואיראן – מאיימים עליה.
3. ישראל חייבת להיות בעלת יכולת עצמית להגן על אזרחיה, אדמתה, גבולותיה והאינטרסים שלה.
4. כדי להקטין את סכנת הפלישה של צבאות זרים, ישראל חייבת להכריז על ריבונותה באופן מיידי על בקעת הירדן, אזור שחשיבותו הביטחונית לישראל זוכה להסכמה קונצנזואלית בצבור הישראלי.
5. ישראל חייבת לפרק את הרשות הפלסטינית שהוכיחה בדיבור ובמעשה את כוונותיה להביא לקץ קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
6. כדי לאפשר לגופים הנבחרים – הכנסת והממשלה – להגן על קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, הכנסת חייבת לחוקק סדרת חוקים שתחזיר את מערכת המשפט למקומה המקורי אחרי שזו השתלטה על הכנסת והממשלה.
7. כדי לשמור על החברה הישראלית מפני דמורליזציה, ישראל חייבת לסגור את כל הארגונים המקומיים ולסלק את הארגונים הזרים הפועלים כדי להחליש את כושר העמידה של הציבור הישראלי בפני אתגרי הביטחון העומדים בפניו.
