"האוויר שאני נושם, המים שאני שותה והלחם שאני אוכל, ספוגים כולם בפוליטיקה, דת ואין ספור רגישויות… אך למרות זאת, אחרי עשרות שנים של חיים תחת שלטון ישראלי אני פשוט רוצה לנשום, לשאוף אוויר ולהרגיש תושב רצוי בעיר הזאת", כך תיאר בפני פעיל חברתי מזרח-ירושלמי את מציאות חייו בירושלים. הניגודיות שבין המשמעות הלאומית והדתית העזה שטומנת בחובה ירושלים ("אלקדס") עבור תושביה הערבים, לבין מגמת ההשתלבות המואצת שלהם בחברה הישראלית, יוצקת לתוך מציאות חייהם סבך של סתירות. אולם כדי לנסות להבין את סבך הסתירות עלינו לפרק תחילה את המושג "מזרח ירושלים".
ירושלים הירדנית של 1948-1967 הייתה עיר קטנה למדי שגבולותיה השתרעו סביב "האגן הקדוש" בלבד (העיר העתיקה וסביבותיה). היא כללה אוכלוסייה ערבית-מוסלמית הומוגנית יחסית, המתבססת בעיקר על משפחות "אצולה" מקומיות. מיד לאחר איחוד העיר, בחרה ישראל לספח לשטחה הריבוני ולתוך תחומה המוניציפלי של ירושלים עוד שורה של שכונות וכפרים אשר מעולם לא נחשבו לחלק מהעיר, וכך יצרה מושג חדש של "מזרח ירושלים" המשתרע על פני כ-70 קמ"ר מצפון ועד דרום, ואשר מכיל פסיפס אנושי מגוון של עירוניים לצד כפריים, מוסלמים לצד נוצרים, וירושלמים "מקוריים" לצד אלפי מהגרים מהגדה המערבית.
ישראל אמנם סיפחה את אותה "מזרח ירושלים" לתחומה, אולם את ה"מזרח ירושלמים" היא סיפחה באופן חלקי בלבד – הללו קיבלו מעמד של תושבי קבע, הנהנים אמנם מזכויות סוציאליות ומחופש עיסוק, אך אינם מחזיקים בדרכון ישראלי, וחיים תחת החשש התמידי שמא תושבותם עלולה לפקוע. לא פחות חשוב מכך, הם מודרים לחלוטין מהמשחק הפוליטי הישראלי. כך נוצר תקדים ייחודי ברמה העולמית – אחוז לא מבוטל מתושביה של עיר הבירה אינם אזרחי המדינה שזוהי בירתה, ולמעשה אינם אזרחיה של אף מדינה אחרת.
כך, בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים הפכו השכונות הערביות למעין חצר אחורית מוזנחת של בירת ישראל, הסובלת ממחסור של ממש בכבישים, במדרכות, בתשתיות ביוב וניקוז, במבני ציבור וחינוך, ומכאוס בתחומי תכנון ובנייה. רבים מייחסים זאת לתפיסה שרווחה אצל קברניטי המדינה באותן שנים, אשר חרף הצהרותיהם על "ירושלים מאוחדת לנצח נצחים", הניחו בסתר לבם שירושלים המזרחית תהיה נתונה למשא ומתן מדיני, וכי לא ירחק היום עד שתימסר לידי שלטון אחר. עבור רבים היה נדמה כאילו דבר לא השתנה לאחר 1967 – תכנית הלימודים בבתי הספר נותרה ירדנית, המקומות הקדושים ואנשי הדת נותרו כפופים לווקף הירדני, ובתי הדין המקומיים המשיכו להניף את דלג הממלכה ההאשמית.
ברבות השנים נוכחו המזרח ירושלמים לדעת כי ישראל איננה מתעניינת בהם יתר על המידה וכי הממלכה ההאשמית בעיקר מבקשת לשמר לעצמה מעין נוכחות סימבולית בעיר ותו לא. על הרקע הזה הלכה והתבססה התנועה הלאומית הפלסטינית בירושלים כאלטרנטיבה הזהותית והפוליטית החזקה ביותר. התהליך הזה הגיעה לשיאו ב-1994, שעה שהמוני מזרח ירושלמים נהרו ליריחו לקדם את פניו של יאסר ערפאת, ובפיו בשורת המדינה הפלסטינית העתידית שבירתה היא מזרח ירושלים. אולם התנהלותה המושחתת והכושלת של הרשות, האינתיפאדה הרצחנית וגדר הביטחון שבאה בעקבותיה, הפכו את רעיון הבירה הפלסטינית בירושלים לחלום רחוק ובלתי מציאותי. כך, מצאו עצמם המזרח ירושלמים פעם נוספת בבדידות מזהרת, ללא הנהגה אפקטיבית ובעיקר ללא אופק אישי או קולקטיבי.
הוואקום המנהיגותי במזרח ירושלים והתסכול ההולך וגובר של תושביה יצרו בשנים האחרונות אתגרים משמעותיים לביטחון הלאומי של מדינת ישראל. אירועי "שומר החומות" בחודש מאי 2021 היוו תזכורת נוספת לניסיונות החוזרים ונשנים של חמאס ואחיותיה "להתנחל בלבבות" של תושבי מזרח ירושלים ולהניע אותם לשורה של מאבקים, חלקם אלימים ועקובים מדם, על סוגיות כמו הר הבית, שער שכם ושיח' ג'ראח.
לצד כל אלה, חשוב להבין כי התסכול המזרח ירושלמי איננו רק אתגר ביטחוני או מדיני, אלא הוא מהווה גם הזדמנות פז לשנות את מציאות החיים בעיר ואולי אף את פני המרחב הישראלי-פלסטיני כולו. הנסיבות המיוחדות שנוצרו הביאו את תושבי מזרח ירושלים להפנות את מבטם אל עבר החברה הישראלית. הם הבינו כי אם לא ייקחו את גורלם בידיהם הם עלולים למצוא עצמם עוד שנים רבות בעוני ובתסכול. כך, הפכה לפתע ישראל בעיניי רבים מבעיה לפתרון. על כך יעידו תורי הענק של אלה המבקשים לקבל אזרחות ישראלית, הביקוש האדיר ללימודי עברית במכללות ובמכינות, העלייה הניכרת בשיעור הלומדים לבגרות ישראלית, ומספרם ההולך וגדל של הסטודנטים המזרח ירושלמים במוסדות ישראליים להשכלה גבוהה.
תהליך ההשתלבות המואץ בישראל, שראשיתו עם הקמת הגדר ב-2004, זכה לעידוד משמעותי וחסר תקדים מכיוונה של ממשלת ישראל במאי 2018, עם אישור תכנית החומש לצמצום פערים חברתיים-כלכליים במזרח ירושלים, בהיקף של למעלה מ-2 מיליארד שקלים.
שלוש שנים לתוך יישום התכנית וניתן כבר להבחין בבתי ספר חדשים, בעשרות מסגרות חינוך בלתי פורמלי, במכינות קדם אקדמיות חדשות, בפיתוח כביש עורקי חדש למזרח ירושלים ("הכביש האמריקאי"), בפרויקטים של ניקוז וביוב ועוד. סקרי שביעות הרצון שנערכו לאחרונה בעיריית ירושלים ובמכון ירושלים למחקרי מדיניות מראים עלייה בשביעות הרצון של התושבים מאיכות התשתיות ומהניקיון, ומרמת החינוך והשירותים. בשנה הקרובה אנו צפויים לראות פארקים חדשים בוואדי ג'וז ובאבו תור, יחל השדרוג של מרכז העסקים הראשי, ויצא לדרך פרויקט ה"סיליקון ואדי", שנועד להביא למזרח ירושלים עשרות חברות הייטק ישראליות ובינלאומיות.
ממשלת ישראל השכילה להבין שלצד שיח האתגרים הביטחוני-מדיני מתקיים בירושלים גם שיח הזדמנויות חברתי-כלכלי. כעת נותר לקוות שבשנים הקרובות נעסוק בעיקר בזה האחרון.
הכותב בן אברהמי הוא עמית מחקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות, ומייעץ למשרד ירושלים ומורשת ביישום תכנית החומש למזרח ירושלים
