אני פותחת את הדלת ונכנסת לכיתה. שיעור רגיל כביכול, אבל ברגע שאני בפנים, הכל מסתחרר.
הנשימה שלי נהיית כבדה ואיטית, כאילו הריאות שלי עומדות להתפוצץ. העיניים שלי מתרוצצות, מנסות למצוא מקום שקט, מקום אחר. האם כולם מסתכלים עליי?
אני הולכת לכיסא פנוי ומתיישבת ליד ילד שאני לא יודעת את שמו ואני גם לא מעוניינת בו, הלב שלי הולם ואגלי זיעה נוצרים במצחי. "אההה, אביה, סוף סוף החלטת לכבד אותנו בנוכחותך!", אני שומעת קול אומר, כנראה המורה וכל מה שאני מצליחה להוציא מהפה זה קרקור עמוק.
זאת לא אני, אני לא מתנהגת ככה, אני בן אדם עם ביטחון עצמי וחברתי, אבל כשאני נכנסת לכיתה זה מרגיש כאילו אני מאבדת אחיזה בכל דבר שמגדיר אותי, כל דבר שאני גאה בו. במקום זה נשארת ילדה חסרת ביטחון, לא שייכת, לבד. אולי זה לא באמת ככה, אולי אני כן מצליחה לתפקד טוב בכיתה, אבל ככה זה מרגיש. לפעמים אני מצליחה להסתיר את זה טוב ולפעמים לא.
בשנים הראשונות שלי בבית ספר עוד הצלחתי להתמודד, להעמיד פנים או פשוט לתת להרגשה הזאת לקרות. אבל בשנים האחרונות, מאז שעברתי לתיכון ליד"ה (ליד האוניברסיטה) והצטרפתי לכיתת תקשורת ראיתי שיש לי מקום מסתור. אז הסתתרתי, ונעלמתי מעיני הכיתה.
אני מתביישת בזה מאוד, אני לא רוצה להיות חלשה ולברוח. חשוב לי מאוד להיות חזקה ואסרטיבית, להסתכל לבעיה בעיניים ולהתמודד איתה לא משנה כמה היא קשה. אבל כאן כאילו הכל קורס. כל מה שאני בונה הולך לעזאזל.
אני חושבת שזה מה שמגדיר הכי טוב את הקושי החברתי שלי. זה לא קורה בכל מקום, בכל זמן. לפעמים אני נמנעת מאנשים בארוחות שבת ויושבת בחדר, אבל בכללי אני נהנית לדבר ולשתף עם כל מי שמוכן להקשיב. זה מאין גל לא צפוי שתוקף, לפעמים אתה לומד לזרום איתו, לפעמים אתה נלחם בו.
מאז ומתמיד בבית ספר הרגשתי ככה. זה כאילו מתג בראש שלי נכבה ואני נותנת לגוף שלי לפעול על דעת עצמו. אני בטוחה שלכולם יצא להרגיש ככה במהלך החיים. יש כאלה שזה קורה להם יותר, יש כאלה שזה קורה להם פחות. אני חושבת שחשוב לא להסתיר את זה. חשוב לשתף את זה עם אדם שאתם בוטחים בו.
זה דבר שאני מדברת עליו הרבה עם המטפלות שלי. לצערי הרב זה לא תמיד פותר את הבעיה, אבל זה כן גורם לי להרגיש טוב יותר, זה גורם לי להאמין שאני יכולה להתגבר על זה, יום אחד…
אני לא הולכת לסיים הטור הזה עם מסקנה, כי אני בעצמי לא יודעת מה הפיתרון, אבל רציתי לשתף.
כדי שמי שחווה את זה לא ירגיש לבד.
