כתבי החדשות הנמצאים תחת עוצר בערי אוקראינה המותקפות מחפשים מחסה בזמן שאזעקת האמת העולה ויורדת נשמעת ברחובות. אזעקה שלא נשמעה מאז מלחמת העולם השנייה. חלודה של שמונים שנה היה צריך להוריד מהצופרים. המילים "מלחמת העולם השנייה" חוזרות אצל כתבים, מנהיגים, פרשנים ואזרחים. הטראומה בת השמונים, הצלקות שהיא הותירה ועיצבו את פני אירופה והעולם המערבי כולו, מנצנצת ברעד שעובר בעיניים.
דעת הקהל שבעבר הייתה נתונה בידי תעמולנים מטעם הממשל נתונה בידיה של כל נערה שמעלה סטורי. מוזר לראות את הדור של היום עומד בתור למים, נכנס לעוצר. (הקורונה עשתה את זה קצת מוכר, מילים וחוויה שיכולים טיפונת להתגלגל על הלשון) תמונות הפליטים במהדורות החדשות, לא מציגות פליטים, כפח שאנחנו מציירים אותם בדעתנו, אלא פליטים שלוקחים מהבית את הפודל הלבן הקטן, את האוזניות של האייפד, לבושים מעילים של זארה ומנגו.
התמונות האלה יוצרות קרבה גדולה. זה לא יכול שלא להזכיר לי את סדרת הבית בה אנחנו צופים בלילות עכשיו: "מלחמת העולם השנייה בצבע." קטעי ארכיון של הקרבות המרכזיים והאירועים הגדולים במלחמת העולם השנייה. החידוש העצום הוא שלתמונות בשחור לבן הוסיפו צבע והפכו את התנועתיות המקוטעת סטייל צ'רלי צ'פלין ליותר רציפה וחלקה. היסטוריונים, חוקרים, חיילים ותיקים ואף ניצול שואה. בריטיים, אמריקאים, הולנדים וגרמנים מסבירים בצורה בהירה, מלאת דימויים ואפילו קצת משעשעת, את האירועים. כיצד קבע האופי של הגנרלים את הקרבות, כיצד יתרונות של צבא- יתרון כוח אדם לעומת יתרון טכנולוגי, יתרון חיל אויר לעומת יתרון עקשנות ונאמנות הכריע קרבות, איך דעת קהל, זו שמוציאה חיילים מהבית ומסכימה או לא מסכימה לראות שורות של ארונות קבורה חוזרים הביתה, ניתנת לעיצוב ולשינוי בכללי המשחק. (לאחר הפגזת העיר דרזדן לדוגמא בה נספו בהערכה 25,000 אזרחים איש אישה וילד, הוסיף יוסף גבלס שר התעמולה הנאצי ימח שמו וזכרו עוד אפס קטן למספר ושחרר מידע שנספו 250,000. גם 25 אלף מתים שלחו את הבריטים לחשוב שוב על מוסריות המעשה הזה אבל האפס שהוסיף גבלס הפך את מספר ההרוגים לכמות שהיא כבר גיים-צ'יינג'ר. אתה מבין שגם ככה מלחמה היא סדרה של עוולות בהגדרה, אבל גם בתוכן יש מדרג ואפשר להיחבט חזק בתחתית בור המוסר.
תוספת הצבע הפתיעה אותנו בעוצמה שלה לגרום לנו כצופים להתחבר. הסיפור שהולך ומתרחק מאיתנו ומקבל קצת מימד של אגדה חזר אלינו ב'בום', הצבע כיווץ שמונים שנה והתמונות הופכות לחיות ממש. אמנם האזרחים לא לובשים מנגו וזארה (למרות שיש שם כמה חליפות וכובעים שלא יביישו את בגדי המעצבים של ימינו) אבל ברור שהם לבושים במיטב האופנה וכשטנק נכנס לרחוב שלהם אתה אומר: "איזה טרוף! טנקים ברחובות". למרות שידעת להגיד שהיו טנקים ברחובות.
אתה מבין מה זה להפציץ מטרות צבאיות, מה זה להפציץ אזרחים, מה זה מתקפת פתע, מה זה לקטוע שרשרת אספקה לחיילים. כל המילים שידעת יפה לומר פתאום הן נכנסות לך מתחת לעור ואתה מבין ממש. עד כמה שאפשר להבין היקף כזה. אתה גם מבין פתאום את ההיקף.
תוספת הצבע גורמת לחיילים האמריקאים להראות כמו טובי בחורינו שעושים סלפי, משחקים בגופיות טניס ב"פרל הרבור" לא חושבים שעוד שניה הם יופתעו בהפצצה ויחזרו הביתה בארון. במקרה הטוב. אתה צופה ומבין כמה חיילים גם נשארו ירויים, מופצצים וקפואים בשלגים, זרוקים לאורך הדרכים העקובות מדם. פתאום המרחק בין "הם" ו"אנחנו" מתקצר מאד. אתם רק יכולים לדמיין מה זה עושה לפרק היחיד שמדבר על ההיבט של שואת היהודים, על מפעלי המוות התעשייתי. כמה פתאום מועמסי הרכבות, קורבנות המחנות נראים קרובים. זה לא קל.
אני לא יודעת אם ההיסטוריה חוזרת, אני רק יודעת שפתאום המילה היסטוריה היא לא כל כך רחוקה. ומה שקרוב לעין, קרוב ללב.
