כשהייתי צעירה יותר לא הבנתי מה הקטע של הפמיניסטיות האלו. אלו שמשאירות שיער בבית השחי, כועסות על גברים ומוציאות את המיץ מקומדיות רומנטיות. מאוד אהבתי קומדיות רומנטיות. האהובה עליי הייתה מארגנת החתונות, סיפורה של מרי היפיפייה שעובדת ומצליחה מאוד בעסקי ארגון החתונות, ואפילו מועמדת לקידום במשרד. כמובן שמרי מוצאת אהבה באיזה אירוע מקרי ברחוב, וכמובן שהאהוב מתגלה כחתן בחתונה גדולה שהיא מארגנת.
ואז קרו כל מני דברים בישוב. נכנסו כמה משפחות חדשות לאחת השכונות שהיו יותר דוסים מהאחרים, כמעט חרדים. אחד מבתי הכנסת בישוב שינה קצת את האופי שלו. כשהתפללנו שם עם הסניף באחת השבתות קרה משהו שלא ציפינו שיקרה. בהבדלה שהתקיימה בבית המדרש בכניסה לבית הכנסת ביקש המבדיל שהיה אחד מראשי המשפחות החדשות שלא ניכנס. לא הייתה לו בעיה עם בני עקיבא דווקא, הבנים היו מוזמנים פנימה בשמחה אבל אנחנו, הבנות, התבקשנו באופן די תוקפני שלא להיכנס. בית המדרש הוא מקום טהור נאמר לנו, לנשים אין מקום.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שהופלתי כאישה. הייתי צעירה מדי ותמימה מדי מכדי לצפות לזה או להבין באיזה קרחון ענק הספינה שלי נתקעה בלב ים. נעלבתי מאוד, כולנו נעלבנו. הבנים של הסניף מחו אבל לא מספיק כמדומני. הם התבאסו על זה והתנצלו בחוסר נוחות על כך שנשארו להבדלה אבל אצלי התעוררה מפלצת ענקית ורדומה שלא ידעתי שישנה לי בבטן. לא חזרנו להתפלל בבית הכנסת הזה עם הסניף, ואני לא חזרתי לשנוא פמיניסטיות או לא להבין מה הקטע.
חזרתי לקומדיות הרומנטיות שכל כך אהבתי וגיליתי שהן שטופות בתפיסות דפוקות לגמרי שחלחלו אליי כל כך עמוק פנימה
מרגע שהמשקפיים האלו התלבשו לי על העיניים לא יכולתי שלא לראות את זה בכל מקום. למה כל מי שמלמד אותי תורה באולפנה הוא גבר? למה השומר בקניון מורה לי לחייך? למה הרב במכללה מרשה לעצמו להגיד שמי שלא התחתנה עד גיל 26 היא סחורה פגומה בשוק השידוכים? בחיי שהוא אמר את זה. הייתי בת 23 וזה היה הדבר הכי דוחה ששמעתי. אחר כך ראיתי את כל ההטרדות והפגיעות המיניות שהיו סביבי במרחב הציבורי כל הזמן.
ואז, לא היה מנוס, אחרי שראיתי את הדברים האלו כל כך בבהירות בחוץ, התחלתי לראות את זה בפנים. חזרתי לקומדיות הרומנטיות שכל כך אהבתי וגיליתי שהן שטופות בתפיסות דפוקות לגמרי שחלחלו אליי כל כך עמוק פנימה. כשמרי מקבלת את אהוב ליבה בסוף "מארגנת החתונות" מישהי אחרת נשארת בלי גבר חלומותיה, זה שאיתו התארסה ועליו חלמה. אבל זה יותר עמוק מזה.
השבוע שמעתי הרצאה של עינת גן-אל מ"פורצות קדימה", ארגון ששם לו למטה לתת לנשים כלים להשתלבות בשוק העבודה. ההרצאה הייתה חלק ממפגשי "משפיעניות רשת" של "מקור ראשון" ואלומה שזכיתי להשתתף בהם, גם אם באנונימיות. גן-אל דיברה על "תסמונת הנזר", על הציפיה שלנו שמישהו יבוא ויראה אותנו, יבחר אותנו, יסמן אותנו כ"נבחרת", כ"אחת".
הקומדיות הרומנטיות לימדו אותי שיעור שגוי, והוא שגוי באהבה, בעבודה, בחברות. לפעמים יש ניסים קטנים ומישהו רואה אותי, ככה בלי שאתאמץ, אבל רוב הזמן זו העבודה שלי מתמקדת בלהראות, לקדם את מי שאני בעולם, לחפש מקומות לגדול בהם, להתפתח, לזמן את השפע שלי אליי ולסמן מה לא שלי, מה מקטין אותי, מה לא מותיר לי מקום. להקים לעצמי בית כנסת מעט בתוך הלב, שבו אף אחד לא קורא לי טמאה.
