יש לי רעיון לסטרטאפ, ואני מחפשת משקיע. הרעיון הוא לייצר מכונית מזן חדש, שתותאם לתשתיות התחבורה בארץ. המכונית הזו תהיה חסכונית מאוד וירוקה מאוד, כי לא יהיה בה מנוע. היא תנוע רק מכוח ההיצמדות: ההיצמדות לרכב שמלפנים, וההיצמדות לרכב שמאחור.
מי שנוסע בכבישי ארצנו בוודאי יבין את הגאונות. הרי כך אנחנו נוסעים היום. צמודים בשיירה, כמעט בכל מקום ובכל שעה. פקקים שהיו אופייניים לשעות הבוקר או אחר הצהריים עומדים עכשיו במשך כל היממה, והזמן שאנחנו מכלים בנהיגה על הכביש הולך ורב.
גם כלכלני ה־OECD רואים את ההחמרה במפת הפקקים שלנו. לדבריהם אנחנו סובלים מהתחבורה הציבורית הגרועה ביותר בין כל חברות הארגון. השימוש במכוניות פרטיות זינק ב־50 אחוזים בעשור האחרון, מ־27 מיליארד ק"מ בשנה למעל 40 מיליארד ק"מ. אף שבעשור הזה נסללו ברחבי ישראל אלפי קילומטרים של כבישים, פקקי התנועה רק מחריפים והולכים.
נראה שלקצב סלילת הכבישים החדשים אין סיכוי לעמוד בקצב ריבוי התנועה. בתוך הפקקים אנחנו נוסעים במהירות של 11 קמ"ש, וגם המהירות הזו הולכת ויורדת. לפי דו"ח עדכני, התנועה על הכבישים בישראל היא הצפופה ביותר לקילומטר אספלט מבין כל המדינות החברות ב־OECD, פי ארבעה מהממוצע.
כלכלני קרן המטבע אומרים שההשקעה בתשתיות תחבורה בישראל גם הידרדרה במשך השנים. בשנות ה-90 ההשקעה בתשתיות הייתה 3 אחוזים מהתוצר, אך היום היא פחותה מ־2 אחוזי תוצר. בחישוב מצטבר אנחנו כבר בפיגור של עשרות אחוזים בהשקעה בתשתיות תחבורה. לממשלת ישראל המליצו הכלכלנים על שלוש אפשרויות למימון הפיגור בתשתיות התחבורה. העלאת המע"מ מ־17 אחוזים ל־21 אחוזים בתוך שנתיים, או העלאת שיעור מס ההכנסה הממוצע מ־25 אחוזים ל־27 אחוזים, או צמצום הטבות מס בסך 12 מיליארד שקלים בשנה.
במציאות שבה הציבור כורע תחת יוקר המחיה, ההצעות של קרן המטבע הן בבחינת "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". העלאת המע"מ או מס ההכנסה פירושן ייקור מקיף שיגרום לנו לשלם טבין ותקילין על הטמטום בתכנון ובתשתיות של כל מי שהיה אחראי על כך בשנים האחרונות, ממנהל התכנון ועד לשרי התחבורה. זאת ועוד: לא רק שישלחו יד לכיסינו כדי לממן חטאי עבר, כלל לא בטוח שנממן החלטות רציונליות שמגבירות תחבורה ציבורית ותחבורה שיתופית. ייתכן שנמשיך לממן כבישים שיגבירו את רכישת כלי הרכב הפרטיים, ולעולם ישאירו אותנו בתוך הלולאה הבלתי נגמרת של הגדלת הביקוש לרכב בשל סלילת עוד כבישים.
ברחבי הרשת רצים סרטוני וידאו על מבצע לילי שהתרחש בחודש ינואר בסין: 1,500 פועלים בנו מסילת ברזל ותחנת רכבת במשך 9 שעות. במעצמה האסייתית נסללו בעשור החולף 20 אלף ק"מ של מסילות ברזל. אצלנו, לצורך השוואה, פרויקט הכפלת המסילה בין קריית־מוצקין לנהריה, שאורכה 20 ק"מ בלבד, ארך עשור.
בניגוד למדדי האושר ושביעות הרצון הווירטואליים, שיכולים אולי לספר לנו משהו שאנחנו לא יודעים, אנחנו לא צריכים את המדדים של ה־OECD כדי לדעת שהפכנו למעצמת צבים מזדחלים. מתוך מיליארד הסינים, אולי נביא רק כמה אלפים לפה כדי לבנות כמה אלפי קילומטרים של מסילות רכבת, שתי וערב לאורכה ולרוחבה של המדינה?
לפני שבוע נסעתי מבית־שמש לירושלים דרך עין־כרם. הנסיעה ארכה שעה. עמיתתי נסעה באוטובוס מתל־אביב לירושלים, נתקעה בפקק אינסופי והגיעה בתוך שעתיים וחצי. גם ההשקעות בתחבורה ציבורית צריכות להיות מושכלות: פחות אוטובוסים, יותר רכבות. האוטובוסים כאן חשופים לפגעי הפקקים כמעט כמו מכוניות פרטיות. בכל מקרה, כדאי שהמדינה תמצא חלופות למימון התשתיות, כי אין שום סיבה שנממן טמטום רטרואקטיבית.
