כאדם דתי, כותרת שמכילה גם חזיר וגם חג המולד מעוררת בי אי נוחות, וכאדם נאור ופרוגרסיבי כל אזכור של ג'יי קיי רולינג מעורר בי אי נוחות דומה. כלומר היה יכול לעורר, אבל למרבה הצער אני לא פרוגרסיבי ואפילו לא נאור ואני מאוד אוהב את רולינג ואת סדרת ספריה, בלי קשר לדעותיה בעניינים חברתיים.
לא מוגזם לומר שסדרת הארי פוטר שינתה את עולם הספרות. הפופולריות חסרת התקדים שלה באה לידי ביטוי לא רק במכירות, אלא באינספור יצירות כתובות ומצולמות ששואבות ממנה השראה ישירה או עקיפה. בשנים שחלפו מאז הוצאת הספר השביעי לאור, רולינג כתבה כמה מותחנים שלא הצליחו במיוחד, חלקם בשם עט, ובמקביל נטלה חלק בכמה יצירות שמתרחשות בעולם של הארי פוטר: סדרת הסרטים, סדרת סרטי הפריקוולים "חיות הפלא", המחזה "הארי פוטר והילד המקולל" (שהתסריט שלו הודפס ושווק בתור "הספר השמיני בסדרה"), וכמה ספרים נלווים המרחיבים פרטי משנה קסומים בעולם שהיא יצרה – קווידיץ', חיות פלא ומעשיות בידל הפייטן.
במרכז הספר החדש עומד ילד שמגלה שער לעולם קסום, וכאן בערך מסתיים הדמיון לסדרת הארי פוטר. הילד הוא ג'ק, שאוהב מאוד את הבובה שלו מרזיר. כשמרזיר אובד ג'ק מסרב להתנחם, גם כשהוא מקבל צעצוע חלופי, חזיר חג המולד. בלילה מספר החזיר החדש לג'ק שנפתח שער חד-פעמי אל ארץ איבוד, שבה נמצאים כל הדברים שהלכו לאיבוד. ג'ק מבקש להצטרף והשניים יוצאים למסע בין צעצועים, תכשיטים, מפתחות ושאר חפצים אבודים, ידידותיים יותר ופחות. בשלב מסוים רולינג בוחרת להכניס ממד נוסף, רגשי: תכונות שאבדו לאנשים שונים, כמו כוח, שאפתנות, שמחה ותקווה.
כשמספרת הסיפורים המוכשרת ביותר בעולם מספרת סיפור, הוא קודם כול כמובן מאוד כיף לקריאה. הספר מלא דמיון והומור, גורם לך להזדהות עם הגיבור, ובכל כמה עמודים שולח את הקורא לכיוון יצירתי חדש. הרעיון של ארץ שמגיעים אליה כל החפצים האבודים מזמן המון כיוונים ואפשרויות, ורולינג מנצלת אותם ביד רחבה. וכמיטב ספרי הפנטזיה (כולל של רולינג), הוא עוסק גם במאבק של טוב מול רע, בנאמנות, באומץ ובהתגברות על חולשות.
כמו את סדרת הארי פוטר, גם את ג'ק וחזיר חג המולד תרגמה גילי בר-הלל-סמו, וגם כאן התרגום שלה מלא חן, הופך את הספר לקולח ומתגבר על האתגרים שכתיבה פנטסטית מזמנת.
הספר כתוב כספר ילדים, ויש בו גם ציורים יפהפיים, אבל הייתי אומר שהוא מתאים פחות או יותר מגיל שמונה ומעלה, לכל מי שאוהב פנטזיה. אם אני צריך להשוות אותו למשהו, ההשוואה המתבקשת בעיניי היא ספרי דיאנה ווין-ג'ונס (מדי פעם הוא גם הזכיר לי את הסיפור שאינו נגמר).
ולעניין פסקת הפתיחה – אני יכול להרגיע את הדתיים, ולומר שהחזיר הוא בובה, לא מנה טמאה ולא קרבן יווני; חג המולד מוזכר פחות בהקשרו הדתי ויותר בהקשרו התרבותי, כיום שבו נוהגים לחגוג ולתת מתנות. הייתי שמח להרגיע גם את הפרוגרסיביים, אבל אני לא בטוח שזה אפשרי.
