אחד ממוקדי המאבק של המקרא נגד האלילות הוא המאבק נגד תיאור האל בדמות ותמונה: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ). כך גם בספר דברים (ד): "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה". את מקומם של הפסלים והתמונות תופסים ביהדות השפה והכתב.
הביטוי החשוב ביותר למהפכה זו מצוי במשכן. בניגוד לעולם האלילי, במוקד המשכן ולאחר מכן במקדש מצוי ארון הברית ומעליו כפורת וכרובים, היוצרים מעין כיסא כבוד "ריק" עבור הקב"ה הבלתי נראה. הארון הוא הדום רגליו ובתוכו מצויים שני לוחות האבן, המהווים עדות לברית שבין הקב"ה לעם ישראל. כך חדלה האבן להיות חומר לפסל, והפכה מצע לכתוב. הכתב נטל את מקומה של התמונה.
בשיר הכבוד אנו אומרים: "אֲסַפְּרָה כְּבוֹדְךָ וְלֹא רְאִיתִיךָ". ואולם הקב"ה מצוי לא רק מעבר לתפיסת החושים, אלא גם מעבר לתפיסתנו המחשבתית: "אֲדַמְּךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתִּיךָ". את הקביעה הזו מבטאים אנו באופן סמלי על ידי התייחסותנו לשם המפורש הנכתב, אך לא נקרא ולא מבוטא. בשפתנו היומיומית משתמשים אנו במילה "השם", במקום מה שאי אפשר לתפוס ולבטא. בעיניי מסמלים השמות את מרד השפה והאות, מרד הגרפיקה כנגד שלטון העריצות של הפלסטיקה תוצרת העולם האלילי. מעתה יכולים אנו להודות ולהורות שיש תחום סגור בפני היצירה הפלסטית, והוא התחום האלוהי.
בכלל יש לומר שהשמות הם דלתות הפותחות את הדרך להפשטה, לאבסטרקציה. אמת זו נתגלתה לי כאשר לפני שנים רבות ראיתי סרט המבוסס על אחד מסיפורי הסופר חורחה לואיס בורחס, והרגשתי באופן פרדוקסלי את אין־האונים וקוצר היכולת של הקולנוע להתמודד עם השפה. אומנם נוהגים לומר שתמונה אחת מתארת יותר מאלף מילים; בכך אולי כוחו הרב של הסרט, אך גם חולשתו. ה"הר" שבספר מופשט הוא, ערום ממאפיינים. לעומת זאת, ה"הר" שבסרט גבוה או נמוך, קרח או פורח, בעל מדרון מתון או קירות ניצבים.
כך, כוחה של השפה דווקא בחולשתה. יכולה היא להצביע על אדם מבלי להראות את יופיו, גובהו, חוטמו או צבע עורו. השם, שם העצם הכללי, הוא הביטוי הנפלא לאידיאה המופשטת, לְמה שמתרומם מעבר לתמונה החומרית והמוחשית שמיוצגת בשם העצם הפרטי. אטען טענה חזקה יותר: השפה גם מאפשרת את המוסר, בכך שהיא מקנה לנו את האפשרות לדבר על "אדם", נושא האנושיות, בעל הזכויות האוניברסליות.
דמוקרטיזציה של התרבות
במוקד המהפכה המונותאיסטית מצויה האות, אותיות האל"ף־בי"ת. לא לחינם קוראים אנו בתחילתו של ספר יצירה המסתורי: "בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק ה'… את עולמו". אלו הן 22 האותיות ו־10 הספירות או הספרות. בעזרת מספר קטן של סימנים ניתן לתאר את המציאות כולה על כל מורכבותה, ואת האידיאות על כל גווניהן. כך בא לידי ביטוי פרק נוסף בעימות של השפה כנגד התמונה.
כתב החרטומים המצרי, יחד עם כתבים נוספים של העולם העתיק, היו כתבים של תמונות. כל סימן ייצג אובייקט או אידיאה, אחת מאינספור האידיאות שאנו פוגשים בחיינו. מכאן ריבוי הסימנים שבכתבים אלו, שמסובך עד מאוד ללמוד אותם. והנה כאן קרה משהו פרדוקסלי. כל זמן שהסימנים ייצגו עצמים או רעיונות קונקרטיים, לא הייתה אפשרות להתקדם. המהפכה התרחשה כאשר הסימנים הגרפיים התחילו לייצג את השפה המדוברת במקום את הרעיונות. התמונות התחילו לייצג הברות בכתב היתדות, ולאחר מכן הצטמצם מאוד מספרן כשהן עברו לייצג עיצורים בכתב האלף־ביתי. הפישוט נוצר מכך שהשפה המדוברת הפכה למתווכת בין הכתוב ובין המציאות והאידיאות. האדם התחיל לייצג בכתב את השפה מבלי להתייחס למציאות. לא ציירו יותר אדם, אלא את ההברות והצלילים המרכיבים את המילה "אדם". או אז הפך הכתב לפונטי ופשוט. השפה המדוברת הפכה לכתובה.
החסכנות והפשטות של הכתב האלף־ביתי מאפשרות לילדים רכים להשתלט עליו תוך זמן קצר ביותר. יש לכך חשיבות עצומה. כתב התמונות יצר עילית אריסטוקרטית שבידה השלטון על ידיעת קרוא וכתוב, וכך שלטה היא גם על התרבות. כנגד כתב התמונות, פותחות אותיות האל"ף־בי"ת דלת לדמוקרטיזציה של התרבות. עדות לכך מצויה בספר שופטים (ח) המעיד לפי תומו על תרבות ישראל הקדומה: "וַיָּשָׁב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ מִן הַמִּלְחָמָה… וַיִּלְכָּד נַעַר מֵאַנְשֵׁי סֻכּוֹת וַיִּשְׁאָלֵהוּ וַיִּכְתֹּב אֵלָיו אֶת שָׂרֵי סֻכּוֹת וְאֶת זְקֵנֶיהָ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה אִישׁ". נער שנלכד באופן מקרי מסוגל לכתוב רשימה ארוכה.
בזכות מנהג הגניזה
אבותינו היו מביאים את ילדיהם ל"חדר" מכוסים בטליתות כדי שיתחילו ללמוד את האותיות מתוך לוח המרוח בדבש. הרבי לימדם: "קָמָץ אָלֶף – אָ". אלו עדויות על האהבה לאות ועל הקשר העמוק שהתקיים במשך כל הדורות בין העם היהודי לאות ולספר. אהבה זו באה לידי ביטוי גם במנהג היהודי להיזהר מלזרוק קלף או נייר קרועים שנכתבו בהם דברי קודש. בעבר אף נזהרו מלזרוק כל דבר שכתוב עברית. ניירות אלו נקראו "שמות", שאותם חייבים אנו לכבד אף לאחר "מותם".
כך נולד המוסד הקלאסי של הגניזה, שבה "נקברו" השמות. ולמרבה המזל, כך הצילה האות העברית פרקים נעלמים בהיסטוריה היהודית. ב־1896 נתגלתה הגניזה שבעליית הגג בבית הכנסת בן־עזרא בפוסטאט, החלק העתיק של קהיר. בגניזה זו נשמרו מאות אלפי דפים מספרי קודש, מסמכים ומכתבים. דפים בלים אלו, מלפני מאות שנים, ניצלו משום שהיו כתובים באותיות עבריות. הם החזירו לארון הספרים היהודי ולזיכרוננו ההיסטורי עולמות אבודים שקמו לתחייה.
האות העברית הצילה לא רק דפים אבודים, אלא גם את יצירתם החיה של אבותינו. גם השפות שאינן עברית, שבהן דיברו אבותינו, נכתבו על ידיהם באותיות עבריות והפכו כך ליהודיות. היידיש, הלאדינו והערבית־יהודית הן דוגמאות בולטות לכך. האות העברית גיבשה את השפות הללו, והן הפכו חציין חול וחציין קודש.
עד כאן פרק א' במאבק של המונותאיזם נגד האלילות, של האות כנגד התמונה. אולם חשיבותה של האות בעולם היהודי לא הסתיימה בכך. האותיות הפונטיות הפכו למעין סימנים בכתב חרטומים חדש, וקיבלו קשר חדש וישיר עם המציאות ועם האידיאות. זה קרה בעולם הקבלה, ועל כך בע"ה בפעם הבאה.
