האנושות ראתה אלפי מלחמות, אך עוד מתרגלת לקונספט של מלחמות שבהן הטנקים השועטים, המטוסים המפציצים והאזרחים הנמלטים משודרים לייב למאות מיליונים בכל העולם.
עוד לפני שהחייל הרוסי הראשון חצה את הגבול לאוקראינה, הרשתות החברתיות געשו. רוסיה מצד אחד והמערב מצד שני עשו כל מאמץ לקדם את העמדות שלהם בשבועות ובימים שלפני הכרזת המלחמה הרשמית של הרודן ממוסקבה. האמריקנים והבריטים הדליפו ופרסמו אינספור קטעי מודיעין שיידעו את העולם לגבי מתקפה שעומדת להתחיל; הרוסים שידרו קטעי תעמולה שהאשימו את המערב בהכול – ומצאו לא מעט תומכים במועדונים אקסקלוסיביים של קונספירטורים, קומוניסטים ואוהבי רודנים.
אך גם לאחר שהרוסים סיימו לחלק פוסטרים של פוטין רוכב על דוב קוטב בערבות המושלגות, מרכיב משקפי שמש וללא חולצה, הרשתות המשיכו לשחק תפקיד מרכזי – וחשוב בהרבה. שניות לאחר שהפלישה החלה, הגיע איתה זרם בלתי־פוסק של דיווחים, תמונות, סרטונים, קטעי שמע, כולם מביאים את המלחמה לכף ידו של כל מי שחפץ בכך – וגם מי שלא.
זו לא הייתה מלחמה, זה היה אירוע הספורט הגדול ביותר בעולם, וכולנו הפכנו לאוהדים. מדיווחים על מספרי פצועים והרוגים לרגעי שיא של פיצוץ ברוטלי במיוחד או הקלטה הרואית של לוחמים אוקראינים ברגעים האחרונים, העדכונים נמשכו עוד ועוד, והניקוד הלך וטיפס. שומרי שבת קודש כמו המדור עוד זכו להפוגה של 25 שעות, ואז מיד רצו לקרוא את כל העדכונים הבוערים בחשבונו של אחד הפרשנים לענייני אוקראינה שצצו להם בהמוניהם לפני כמה חודשים.
יש הרבה טוב בעולם החדש הזה: פעם היה קל בהרבה למדינה כמו רוסיה להמציא איזו אמתלה סמלית למלחמה וקשה בהרבה לעולם המערבי להוכיח שאלו שטויות. פעם היה הרבה יותר קשה לעקוב אחר כל מהלך שעושות מדינות רודניות ולהן היה הרבה יותר קל לדלג בקלילות מעל אי־אלו הפרות של חוקי המלחמה. פעם הרוסים כנראה לא היו חושבים פעמיים לפני שימוש בנשקים מוחרמים – היום הם חוששים שמשתמש אלמוני בטיקטוק יפיץ סרטון של הפרה כזו ברגעיו האחרונים ויצית סערה בינלאומית.
בכלל, עצם העובדה שהמלחמה הזו המשיכה לתפוס כזה נפח בחיי היומיום שלנו קשורה ישירות לכך שהיא חיה בכיס של כל אחד, בכל רגע. וזה נכון כפליים למנהיגים ונבחרי ציבור שונים שנאלצו לא רק לצפות בעדכונים חיים אלא גם לקרוא את מאות אלפי ומיליוני הדעות של מצביעים שהביעו תמיכה עזה באוקראינה ודרשו צעדים חריפים נגד סטאלין מאליאקספרס. מי יודע אם מדינות כמו גרמניה ואיטליה היו מעיזות להסכים לכאלו עיצומים חריפים – שעלולים לפגוע גם בכלכלה שלהן – לולא הלחץ התמידי של מכונות דעת הקהל.
וכל זה טוב ויפה וחשוב – אבל. מהשנייה שהחלה המלחמה, בכל דקה שבה היא התנהלה, השיח עליה בעולם וגם כאן בישראל היה בלתי־פוסק. והוא לא נגמר בדיווחים או דיונים אלא בתחושה תמידית של מלחמה, תחושה שלוותה לא אחת בלחצים וחרדות ותחושה שעוד שנייה טנק סובייטי עולה על הכנסת וכולנו מתחילים ללמוד רוסית. וזה לא רק הדיבורים על "מלחמת העולם השלישית" – עצם העיסוק התמידי במלחמה גרם לרבים בארץ לעבור למצב מלחמה. בהתנהגות, בדיבור, בפוסט־טראומה שמורגשת במידה כזו או אחרת אצל כל מי שחווה ושרד סבבים בעזה ואוטובוסים מתפוצצים בירושלים – שלא לדבר על המלחמות הגדולות של העבר היותר רחוק.
אז אולי כדאי לקחת כמה נשימות. לא בטוח מה יהיה מצב המלחמה עד שיודפס המדור הזה, אבל המסר הזה נכון לכל אירוע בינלאומי גדול – ובטח אירוע בינלאומי גדול ושלישי ונורא: הרשתות החברתיות טובות במיוחד בלגרום לנו להרגיש חלק מדברים שאין לנו איתם דבר וחצי דבר. לפעמים זה נחמד, לפעמים זה אפילו טוב, אבל זה לא אמיתי. אם נרצה לחיות חיים שפויים בעולם הזה, כדאי מאוד שננצור את ההבנה הזו לליבנו. אלפי קילומטרים מפרידים בין חיפה לחרקיב, ויש לנו מספיק בעיות גם בלי פוטין.
לתגובות, המלצות, משחקים (ולדובי קוטב מאולפים לרכיבה) שגרו לנו מייל: digital.makor@gmail.com
