הרבה לפני שההורים לימדו אותנו להבחין בין טוב לרע, עשו זאת אולפני דיסני. גם כילדים מאוד קטנים ידענו שג'אפר הוא רע ואלאדין טוב, מופאסה טוב וסקאר הוא רע. מי שהרשו לו לצפות בבת הים הקטנה הבין מהר מאוד גם שאריאל היא טובה ואורסולה רעה (לי לא הרשו. בצדק. גם אני לא מרשה לילדיי). אבל מהו הדבר הזה, בעצם, שהופך את הנבלים ל"רעים"? למה למשל ברור לנו שההונים בראשות שאן־יו הם אויב מרושע ואנחנו מייחלים לניצחונם של הסינים בהובלת מולאן?
ברמה אחת זה היה עניין של צבע. ההונים כהים והסינים בהירים; הרעמה של סקאר שחורה ושל מופאסה אדמדמה. הרבה פנים לאסתטיקה של הרוע, ולא דומים הגוונים הכחולים־כהים של אורסולה והאדס, על האימה המצמיתה שהם משדרים, לגוונים האדומים־כהים של נבלים חמי מזג כמו ג'אפר וקפטן הוק. הייתה כמובן גם צורת העיניים שצידן הצר והמכווץ פונה פנימה, לא פעם בגוונים נחשיים. ואסור גם לשכוח את הקול העמוק, הסרקסטי, שרוב־ככל הנבלים צוידו בו כדי להשלים את התמונה.
אבל הצבע והטון היו רק סימן ראשון. אחר כך, לרוב כבר בדקות הראשונות, צריך היה להגיע ההסבר: מה בעצם רע כל כך בנבל הזה, שמצדיק את הצורה הזוועתית שלו? התשובה של דיסני, כמעט בכל סרטי הרנסנס של שנות התשעים, הייתה אחת: אכזריות. בין אם מדובר בשאן־יו שתופס שני שבויים סינים, ובצחוק מלגלג הורג אחד מהם סתם כך בשביל הכיף. בין אם מדובר בסצנת הפתיחה הנהדרת עם סקאר שתופס עכבר בזנבו ומשתעשע בו עד שזאזו גוער בו: "אמא שלך לא לימדה אותך שלא משחקים עם אוכל?"
אם נרחיב את המונח מעט יותר, הערך שהוביל את הנבלים היה אנוכיות. אגוצנטריות חסרת מעצורים, שגרמה לג'אפר להתעלם מרגשותיה של יסמין והובילה את קרואלה לרצות לשחוט 99 כלבים דלמטיים עבור מעיל פרווה. זאת כמובן בניגוד לגיבורים הטובים, שהמאפיין הכי בסיסי שלהם מתגלה ברגע שבו אלאדין ואבו חולקים את לחמם עם האישה הענייה ובנה בסצנה הראשונה שבה אנו פוגשים אותם.
דיסני הצליחו לעשות את זה גם עם מלך האריות, כשהפכו את המאבק על צוק התקווה למאבק אידיאולוגי בסוגיית האקלים, כאשר סקאר והצבועים מייצגים כמובן את מכחישי האקלים
לא הייתי מכביר במילים על הנבל האנוכי והאכזר של דיסני לולא הבחנתי שהוא נמצא בסכנת הכחדה. זה הכי בולט בסרטי הרימייק החדשים. ככלל, את השינויים התרבותיים הכי ברורים אפשר לראות כשדיסני הופכים את הקלאסיקות המצוירות לסרטי לייב־אקשן, ונדרשים לתת דין וחשבון לעולם ערכים חדש. בין השאר, גם דמות הנבל עוברת אתחול, ופתאום סקאר לא אוחז את העכבר בכפו, ושאן־יו מפסיק לחסל שבויי מלחמה. במקום זאת, הם הופכים לרשעים אידיאולוגית.
עם שאן־יו זה היה קל. מולאן הוא סרט שמלכתחילה עוסק בפמיניזם, ומתבקש היה למצב את שאן־יו כשוביניסט. גם אם זה דרש להמציא דמות־משנה נשית שתספוג ממנו השפלות לאורך כל הדרך עד שהשפלה אחת יותר מדי תביא את מפלתו. אבל דיסני הצליחו לעשות את זה גם עם מלך האריות, כשהפכו את המאבק על צוק התקווה למאבק אידיאולוגי בסוגיית האקלים, כאשר סקאר והצבועים מייצגים כמובן את מכחישי האקלים שדוגלים בציד איילות חסר רסן עד שהם מכלים את כל משאבי המזון במרחב.
אפשר להמשיך עוד הרבה. ולא רק עם סרטי דיסני. שימו לב למשל לפער בין האופן שבו מתארת מצנפת המיון את בית סלית'רין המרושע בספר הראשון של הארי פוטר שיצא בשנות התשעים ("עורמה ושאיפה לכוח") לבין התיאור בספר החמישי ("טהורי דם"=גזענים).
אכזריות ואנוכיות הם כבר לא האויב הראשי שלנו. למעשה, אם נותר איזה נבל עם רוע לב צרוף, כמו הג'וקר של באטמן למשל, הסרט יתאמץ להראות שהוא בסך הכול קורבן של טראומה שגרם לו בנעוריו איזה גבר לבן ופריבילגי. הרוע האמיתי, השנוא, הוא רק אידיאולוגי.
האם זהו סימן של קדמה והתפתחות, כשתרבות שמה את האצבע על אידיאולוגיות מסוכנות ומסמנת אותן כרוע, או שזה דווקא ביטוי לרגרסיה, כשבמקום טיעונים וטיעונים שכנגד אנחנו מנסים להכריע את סוגיית האקלים בעזרת סרט ילדים?
אני, על כל פנים, מעדיף להראות לילדים שלי את הסרטים הישנים (להוציא את בת הים), אלו שלשאלה איזוהי דרך רעה שירחק ממנה האדם אני עונה תשובה אחת פשוטה: לב רע.
