לפני כארבע וחצי שנים נסעתי לאחת הנסיעות המופלאות בחיי. זו הייתה נסיעה בת שמונה ימים בסך הכול, מסע שאורגן על ידי "המדרשה" באורנים, בעקבות אדמו"רים וסופרים עבריים – כולו באוקראינה. רק במסע הזה הבנתי לעומק עד כמה אוקראינה נמצאת בלב מחזור הדם של התרבות היהודית והעברית של העת החדשה. התחלנו בקייב של שלום עליכם ("יהופיץ" הוא הכינוי הספרותי שנתן לקייב). אחר כך היינו בברסלב – שם, למראה הנהר הנפלא והיער שלידו, הבנתי את מקור רעיון ההתבודדות של ר' נחמן.
ביקרנו במז'יבוז' של הבעל שם טוב ובברדיצ'ב של ר' לוי-יצחק. בשני המקומות הייתי עד לעוצמתם של הניגונים. ליד קברי הבעש"ט ור' לוי-יצחק שרנו ניגונים חסידיים וגם שירים עבריים שנראו לנו מתאימים. היינו קבוצה של גברים ונשים, דתיים וחילונים, ששרה יחד, וכמעט כל מי שהיו לידינו היו חרדים. הם כנראה לא ממש הבינו מה עושה כאן הקבוצה המוזרה הזו, אבל בשני המקומות, כעבור כמה דקות, היו אנשים שהתחילו להזמין מאיתנו ניגונים. תשירו בבקשה את הניגון הזה, והזה, והזה. הייתה התרוממות רוח ותחושת אחווה נפלאה שבארץ, למרבה הצער, קשה להרגיש כמותה במפגשים מהסוג הזה. והיו גם מקבצי הנדבות המקומיים, שכבר למדו לומר בעברית "צדקה תציל ממוות", כדי לשכנע אותנו לתרום ביד רחבה. היינו בז'יטומיר של ביאליק, בסדיגורה של אדמו"רי רוז'ין, בצ'רנוביץ של אפלפלד; בבוצ'אץ' ובלבוב, הלא היא למברג, של עגנון. רק אודסה הייתה חסרה להשלמת התמונה; אודסה המופלאה של יצחק באבל ואחד העם וז'בוטינסקי, ומי לא.
לכן קל להבין את סערת הנפש שמתחוללת אצל ישראלים כל כך רבים מול אימי המלחמה באוקראינה. מלחמה היא תמיד דבר איום ונורא, וראוי להתעניין בה ולהיאבק נגדה גם כשהיא מתחוללת במחוזות מרוחקים יותר מהזיכרון המשותף, כמו באפריקה או דרום מזרח אסיה. אבל אין מה לעשות, בסוף אדם קרוב יותר אצל עצמו, ואצל ההיסטוריה של משפחתו ושל עמו, והשמות שאנחנו שומעים עכשיו מדי יום כל כך קרובים אלינו. חרקוב הייתה עירם של הביל"ויים הראשונים, וצ'רנוביץ הייתה עיר המחוז של בוקובינה, המקום בו נולד אבא שלי (אז השתייכה העיר לרומניה), שאת רוב שנות מלחמת העולם השנייה עשה במוגילוב שבחבל טרנסניסטריה, גם היא כמובן באוקראינה, אחרי שגורשו לשם מעיירת הולדתם ברומניה.
כל אלה מקומות שבהם חיו לפני המלחמה מיליוני יהודים, וגם היום עוד נותרו בהם מאות אלפי יהודים שמשוועים עכשיו לעזרה, יחד עם כל בני ארצם. רק שהגלגל התהפך, והיום יש דווקא יתרון מובהק להיות יהודי באוקראינה, כי יש הרבה יותר ארגונים, עם הרבה יותר משאבים, שידאגו להם, ובראשם כמובן מדינת היהודים. ברוב ימות השנה אנחנו ציניים וביקורתיים כלפי הפקידות הממשלתית שלנו. והנה, מגיעים רגעים כאלה ואתה רואה ושומע את הפעילות האינסופית של אנשי משרד החוץ, שעושים לילות כימים כדי לחלץ כמה שיותר ישראלים, וגם יהודים, מאימי המלחמה – ואפילו לא מבקרים אותם על שלא הקשיבו בזמן לתחינות לצאת מהר ככל האפשר מאוקראינה, כשעוד היה ניתן לעשות זאת בקלות.
ברוב ימות השנה אנחנו גם ציניים וביקורתיים כלפי הארגונים היהודים העולמיים, שנראים לנו כמו "עסקנים עבשים", ואנחנו ציניים וביקורתיים כלפי הממסד הדתי האורתודוקסי. ופתאום, אלה וגם אלה מתגלים בשיא תפארתם; בין אם מדובר ברבנים הרשמיים של הקהילות השונות, ובין אם בשליחי חב"ד שעושים עבודת קודש של חילוץ היהודים, לצד דאגה מתמדת לכל צורכיהם של אלה שלא יכולים, ואולי גם עדיין לא רוצים, לעזוב. והם נשארים עם הקהילות למרות שרובם אזרחים זרים ויכלו לעזוב בקלות. והם עושים זאת תוך שהם אומרים במפורש שאינם מדקדקים ברמת יהדותם ההלכתית של בני הקהילה. מי שצריך עזרה יקבל.
הלוואי שגם הממסד הדתי בארץ יביט במראות האלה ויפנים את המסר: כל כך הרבה אור אפשר להפיץ אם זוכרים שתפקידו העיקרי של רב הוא להיות מנהיג קהילה; לדאוג לבני קהילתו ולצורכיהם במקום להתמקד בתפקיד של "שומר הסף" שקובע מי ייכנס למועדון ומי לא. אם הממסד הדתי בארץ היה נראה כך, כל מעמדה של היהדות בחברה הישראלית היה משתנה לחלוטין. תקשיבו לכבוד העצום מצד כל שדרי הרדיו והטלוויזיה כשהם משוחחים עם אותם רבנים, ותבינו שזה אפשרי גם כאן.
