במלחמה המתרגשת על מזרח אירופה, השאלה שכמעט איננה נשאלת היא: מדוע פוטין פולש לאוקראינה דווקא כעת? התשובה השגורה כי הוא יכול, גם אם היא נכונה, איננה מספיקה. הנסיבות אכן משחקות לידי הרוסים: המערב אנמי, צבאותיו הפכו לקייטנות פרוגרסיביות, בראשות ארה"ב עומד נשיא חלש, הקורונה פגעה בממשלות המערב ובכלכלותיו, ומשבר האנרגיה – תוצאת האג'נדה הפרוגרסיבית – חיזק את מעמדה של רוסיה כספקית גז ונפט מרכזית לאירופה.
הנסיבות הבינלאומיות, אם כן, טובות לפוטין. נכון גם שהוא מנהיג שלא בוחל באמצעים בראש משטר לא דמוקרטי. ולמרות זאת, פוטין מנהיג בפועל את רוסיה מאז פרישתו של ילצין בסוף 1999. גם אם הוא חסר מוסר, טיפש הוא לא. במשך שני עשורים הוא מפגין הבנה של הזירה הבינלאומית ושל מגבלות כוחו. לעיתים הוא טועה, אבל לא באופן ששובר את כל הכלים.
השאלה המתבקשת, אם כן, היא מה גרם לו לשבור עכשיו את הכלים, לפלוש לאוקראינה ולהקים עליו את ארה"ב ואת רוב מדינות המערב – סכסוך מהסוג שנזהר ממנו בעבר?
מכיוון שמדובר בזירה פוליטית טעונה, כדאי לומר מראש: ניתוח האינטרס הרוסי אינו הצדקה לתוקפנותם. כדי לפתור סכסוכים צריך לעמוד על סיבותיהם, גם אם הבחירה בהכרזת מלחמה פסולה מיסודה. צביעת הניסיון להבין את עילת המלחמה הרוסית כהבעת תמיכה במעשיהם היא כישלון אינטלקטואלי ומעשי, שפוגע באפשרות להשיג פתרון.
מנקודת המבט הרוסית, המשבר עם אוקראינה מתחיל ב-2013, כאשר בעקבות מצוקה כלכלית החליט הנשיא הפרו-רוסי הנבחר ויקטור ינוקוביץ' לשתף פעולה עם רוסיה במקום האיחוד האירופי. אוקראינים רבים רצו לפנות דווקא למערב, ופרצו במחאה נמרצת. במיטב המסורת המזרח-אירופית המחאה הידרדרה במהירות לאלימות בוטה, שבה נהרגו יותר ממאה איש.
בפברואר 2014 ניצחו המוחים. ינוקוביץ' ברח לרוסיה והודח. הרוסים טענו שמדובר בהפיכה לא חוקית וסירבו להכיר במשטר החדש. בחודש שלאחר מכן כבש פוטין את חצי האי קרים וסיפח אותו, בתואנה כפולה: אחת, המשטר האוקראיני החדש עוין ומסוכן לאזרחים הפרו-רוסים, ושתיים, במשאל עם שערכו הרוסים בקרים הצביעו 83 אחוז, מהם תמכו 97 אחוזים בסיפוח לרוסיה. מובן שאמינות המשאל מפוקפקת, אבל גם אין ספק שיש לרוסיה בסיס תמיכה רחב בקרים.
מלבד קרים, דרום-מזרח אוקראינה, באזור ההיסטורי המכונה דונבאס, הפכה לזירת מלחמה. בדונצק ולוהנסק, שני מחוזות שבהם גרים כמה מיליונים ממוצא רוסי ותומכי רוסיה אחרים, הגיבו להדחת ינוקוביץ' במחאה משל עצמם, שבמיטב המסורת המזרח-אירופית, הידרדרה במהירות לאלימות קשה.
במרץ ואפריל תפסו הבדלנים כמה מוקדי שלטון, והכריזו על משאל עם שיקבע את השתייכותם הפוליטית. הממשלה האוקראינית השיבה מלחמה, אם כי עדיין בעצימות נמוכה. במאי התקיים משאל העם, והתוצאות היו חד-משמעיות בעד היבדלות מאוקראינה. גם כאן אמינות המשאל מפוקפקת – בלוהנסק 81% הצבעה עם 96% שתמכו בעצמאות, בדונצק 75% הצבעה עם 89% תמיכה – אבל אין לפקפק בתמיכה הרחבה במחוזות בזכות הגדרתם העצמית.
אחרי שהחליטו המחוזות הבדלניים לפרוש, המבצעים האוקראיניים החריפו. אוקראינה הכריזה עליהם ארגוני טרור, ויצאה למבצע "אנטי-טרור" רחב היקף נגד האוכלוסייה המורדת. לפחות עשרת אלפים קיפחו את חייהם במלחמה הזו, כולל אלפי אזרחים. רוסיה, בטענה שהיא מגינה על המיעוטים הפרו-רוסיים באוקראינה מפני טבח, תומכת צבאית במורדים.
הסכסוך הזה חי וקיים כבר שמונה שנים. העולם לא מכיר ברפובליקות הבדלניות (רוסיה הכירה בהן רשמית רק כעת), הסכמי הפסקת האש שנחתמו ("מינסק") לא החזיקו מעמד, והאלימות לא פוסקת. במיטב המסורת המזרח-אירופית כל הצדדים לא בוחלים באמצעים, וקשה לראות פתרון מוסכם באופק.
בתחילת הפלישה לאוקראינה, נאם פוטין במשך כמה שעות. מובן מאליו שבכל נאום שכזה יש היבטים ציניים, תעמולה בינלאומית ודיפלומטיה ערמומית. ועדיין, הנאום מלמד על הסיבות שפוטין סבור שייראו הגיוניות לרוסים ויסבירו להם מדוע הפלישה משרתת אינטרסים לאומיים מהותיים.
את לב טיעונו של פוטין אפשר לסכם כך: ארה"ב משתמשת באוקראינה, תחת החסות הצבאית של נאט"ו, כדי לאיים על רוסיה ולפגוע באינטרסים הביטחוניים שלה. אוקראינה של זלנסקי התמסרה לארה"ב, והממשל האמריקני החדש נענה לו. כך ארה"ב זוכה לשליטה בגזרה היבשתית המרכזית של רוסיה עם המערב ובים השחור. המצב הזה, מבהיר פוטין, מפר את מאזן הכוחות לרעת רוסיה באופן דרמטי.
פוטין מגזים כשהוא מתאר את ניסיונות המו"מ שלו שנתקלו ב"הטעיות ציניות ושקרים או ניסינות לחץ וסחיטה" מצד המערב. הוא לא תמים, אבל גם זלנסקי וביידן אינם תמימים
מצור מתרחב
כדי להבין את היחס של פוטין לנאט"ו, צריך לשוב מעט לאחור. נאט"ו, "ארגון האמנה הצפון-אטלנטית", הוקם ב-1949 בידי 12 מדינות בהובלת ארה"ב. מטרתו הייתה לאחד את מדינות המערב נגד הסובייטים בהסכם הגנה הדדי. בתגובה הקימה ברה"מ ב-1955 את "ברית ורשה". בתיאוריה, אחרי נפילת ברה"מ ב-1991 וקריסת ברית ורשה, נאט"ו הייתה יכולה להתפרק או לפחות להצטמצם. בפועל החליט קלינטון שנאט"ו תתרחב מזרחה. כמה מומחים אמריקנים התנגדו בזמן אמת לאסטרטגיה הזו (בעיקר יש להזכיר כאן את ג'ורג' קנן), משום שבתנאים החדשים לא היה בה צורך מדיני והיה ברור שהיא תיתפס ברוסיה כעוינת.
אבל קלינטון החליט, ונאט"ו, שהכריזה על מדיניות "דלת פתוחה", המשיכה להתרחב וצירפה חלק ממדינות ברית ורשה לשעבר. כיום מונה הארגון 30 מדינות, והרוסים רואים בכך מאמץ אמריקני מתמשך להתעצם נגדם במרכז אירופה ובמזרחה, גם אחרי שהעולם הדו-קוטבי פסק מלהתקיים.
איך משתלבת אוקראינה בסיפור? עוד ב-2008, בימי בוש הבן, קיימה נאט"ו את "פסגת בוקרשט", שבה הצהירה: "נאט"ו מברכת על השאיפות של אוקראינה וגרוזיה להפוך לחברות בארגון. הסכמנו היום שהמדינות הללו יהפכו לחברות בנאט"ו". הדברים הללו הטרידו מאוד את הרוסים, אבל כל עוד נותרו ברמת ההצהרה, וכל עוד אוקראינה פזלה מזרחה או תמרנה בזהירות בין המזרח למערב, רוסיה יכלה להתעלם מהם.
נשיאותו הטרייה של זלנסקי באוקראינה, לצד ניצחון הפרוגרסיבים בוושינגטון, טרפה את הקלפים. הנשיא החדש החליט לשים את כל הז'יטונים על ארה"ב ונאט"ו. חשוב מכך: הממשל האמריקני מאותת לאוקראינים שיש על מה לדבר, ורואה בהחלשת רוסיה יעד אסטרטגי. ניתן לכך כמה דוגמאות.
בין מרץ למאי 2021 קיימה נאט"ו את אחד מתרגילי המלחמה הגדולים זה שנים רבות: "מגן אירופה 2021". התרגיל כלל 28 אלף חיילים מ-26 מדינות, במשחק מלחמה חי ב-12 מדינות, בהן אלבניה, קוסובו, צפון מקדוניה, רומניה, בוסניה-הרצגובינה, בולגריה, קרואטיה, אסטוניה והונגריה. קשה שלא לראות כאן תרגול תנועת מלקחיים על רוסיה מצפון ומדרום, באזור הים השחור. בחזית המרכזית ניצבת בלארוס הפרו-רוסית – ואוקראינה.
אחרי התרגיל, בחודש יוני, בישר מזכיר המדינה האמריקני בלינקן לסנאט בפירוש: "אנו תומכים בחברות אוקראינית בנאט"ו". בספטמבר הוזמן הנשיא זלנסקי לבית הלבן, וכשהוא יושב ליד ביידן, הזכיר את המלחמה המתמשכת בדונבאס והבהיר שבכוונתו "לדון עם הנשיא על חזונו וחזון ממשלתו לסיכויי אוקראינה להצטרף לנאט"ו, וחלון הזמנים להצטרפות". ביידן הצהיר ש"ארה"ב נותרת מחויבת בנחישות לריבונות האוקראינית ושלמותה הגאוגרפית לנוכח התוקפנות הרוסית, ובתמיכתנו לשאיפות האוקראיניות האירו-אטלנטיות", ובישר על מענק של 60 מיליוני דולר לאוקראינה לצורכי התחמשות.
בנובמבר גבר שוב המתח כאשר האמריקנים שלחו שתי אוניות מלחמה לים השחור (אוניית הפיקוד ויטני והמשחתת פורטר), צעד שהרוסים פירשו כעוד איתות מאיים. בדצמבר 2021 הגישה רוסיה הצעה לנאט"ו ולארה"ב. אפשר להתייחס אליה כאל תחבולה צינית, אבל תוכנה מגלה מה מטריד את הרוסים. בהצעתם הם מבקשים לשנות את מדיניות "הדלת הפתוחה" של נאט"ו, כך שאוקראינה לא תוכל להצטרף, ולא לחמש חברות שהצטרפו אחרי 1997, כשהכוונה בעיקר למדינות הבלטיות ופולין, שבהן נאט"ו מחזיקה כוחות חמושים מאז 2014.
שלא תהיה טעות: הרוסים אינם קורבן פסיבי. הם שוב ושוב עיבו את הכוחות בגבול אוקראינה, וגם מצידם יצרו מתיחות רבה ותגובות-נגד. אבל טענתם שהממשל החדש החליט להפוך את אוקראינה לבסיס אנטי-רוסי עם נשק מתקדם, ושנשקלת צירופה לנאט"ו, איננה חסרת בסיס.
לאיים על דוב
פוטין, אם כן, מודאג מהיווצרות משטרים "אנטי-רוסיים עוינים" על גבולו המערבי, במסגרת מאמץ אמריקני מכוון. אוקראינה, שלדבריו "נשלטת במלואה מבחוץ", "עושה הכול כדי למשוך אליה כוחות נאט"ו ולקבל כלי נשק מתקדמים". הוא לא בוטח במערב ובארה"ב ("אימפריית השקרים"), שאותה הוא רואה כישות צינית ותוקפנית, שלא מכבדת את האו"ם ואת מועצת הביטחון – כפי שקרה בקוסובו, בלוב, בסוריה ובעיראק.
פוטין כמובן מגזים וציני כשהוא מתאר את ניסיונותיו לשאת ולתת במהלך השנים על איזון באירופה, שנתקלו ב"הטעיות ציניות ושקרים או ניסיונות לחץ וסחיטה" מצד המערב. הוא רחוק מאוד מלהיות שחקן תמים. אבל גם זלנסקי וביידן אינם תמימים, ולפוטין יש סיבות להעריך שהאסטרטגיה האמריקנית הנוכחית היא "להרחיב את נאט"ו מזרחה ולהעביר את תשתיותיה הצבאיות קרוב יותר ויותר לגבול הרוסי". הרוסים חשים כי הם נתונים למצור מערבי הולך ומתרחב, שהגיע, עם שני הנשיאים החדשים באוקראינה ובארה"ב, לשיאי איום שחוצים קו אדום של הביטחון הלאומי הרוסי, וכלשונו של פוטין, עניין של "חיים או מוות" לרוסיה.
כעת נעלה עוד קומה. מנקודת מבט ריאליסטית, מאזן כוחות הוא כנראה הפתרון היעיל ביותר בשמירה על הסטטוס קוו הבינלאומי ומניעת אלימות. הפרתו החד-צדדית, מכל כיוון, היא טעות. שמירה על שיווי משקל בינלאומי היא מפתח למניעת אלימות, והפרתה, גם אם הצד המתעצם הוא הצד שאנו אוהבים לאהוב, יוצרת שרשרת של פעולות ותגובות שמובילה לתוצאה כוללת רעה.
אפשר להעריך בזהירות שזה מה שקרה כאן. הממשל האמריקני ונאט"ו הסתבכו במעין פרדוקס. הם חלשים ומאבדים מהרתעתם, וכדי לפצות על כך הם מנסים להתפשט ולהוסיף עוד תומכים במזרח אירופה. כך מופר מאזן הכוחות. הרוסים מזהים בהתפשטות הזו איום צבאי ישיר עליהם, ומכיוון שסיבתה היא חולשה מערבית, היא מעוררת תגובה חזקה.
אין צורך לומר שלאוקראינה מגיע להיות מדינה ריבונית. אבל אולי גם מגיע לחבליה הדרום-מזרחיים להיות עצמאיים או רוסיים, כהחלטתם? ובטוח שכדאי להתחשב ברגישות הרוסית להתחמשות משמעותית בגבולם המערבי – אגב, כפי שהם התחשבו ברגישותנו לזליגת נשק איכותי לגבולנו הצפוני. זה לא עניין של ערכים או של טובים ורעים, אלא של מדיניות שמביאה בחשבון את מאזן הכוחות ואינטרסים לאומיים משמעותיים.
אכן, פוטין איננו מנהיג דמוקרטי ולא אדם מוסרי, הפלישה לאוקראינה היא פשע, ובסכסוכים האלה אנחנו תומכים בצדק מדינות המערב ובערכיו. מכל זה לא נובע שנכון, רצוי, או נבון לאמץ מדיניות שמתעלמת מפוטין ומהאינטרסים של רוסיה. זה בלבול בין הראוי למצוי, שמאפיין מאוד את החשיבה הפרוגרסיבית, אבל בפועל מוציא את המערכת מאיזון ומהווה זרז לסכסוך. הדוב הרוסי הוא לא משלנו, אבל הוא עדיין דוב.
נקודה אחרונה לעניין הערכים. במסגרת התמיכה בארה"ב, יש המציגים את אוקראינה כסמל ל"דמוקרטיה" ו"זכויות אדם". על המלחמה האכזרית בדונבאס כבר דיברנו; הם לאוקראינה מאפיינים מערביים? ובכן, במדד החופש של מכון קאטו היא במקום ה-98 בעולם, ובמזרח אירופה היא במקום ה-20 מתוך 22. במדד החירות הכלכלית של מכון הריטג' היא במקום ה-130 בעולם (ולכן ענייה מאוד עם תמ"ג לנפש של פחות מ-4,000 דולר). במדד השחיתות של ארגון "שקיפות בינלאומית" היא במקום ה-122 בעולם. לא כך נראית מדינה מערבית.
אולי גואל את אוקראינה, עם נשיאה היהודי, היחס לישראל? ובכן, אוקראינה תמכה ב-2016 בהחלטה 2334 של האו"ם נגד ישראל, מורשתו הקטנונית של אובמה. שמא השתנתה המגמה בתקופת זלנסקי? לא ולא. להלן כמה דוגמאות מ-2021, שבהן תמכה אוקראינה בהחלטות אנטי-ישראליות בוטות של העצרת הכללית.
החלטה אחת עוסקת ב"ריבונות קבועה של העם הפלסטיני בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מזרח ירושלים, ושל האוכלוסייה הערבית בשטחי הגולן הסורי הכבוש על משאביהם הטבעיים". החלטה נוספת דנה ב"התנחלויות ישראליות בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מזרח ירושלים והגולן הסורי הכבוש", ודורשת מישראל, בדיבה אנטישמית, לעצור את "כל מעשי האלימות, ההרס, ההצקה והפרובוקציה של מתנחלים ישראלים, במיוחד נגד אזרחים פלסטינים ורכושם, כולל באתרים היסטוריים ודתיים".
אוקראינה גם תמכה ב"זכות הפלסטינים להגדרה עצמית" (שאותה היא שוללת בדונבאס), ובהחלטה על "הגולן הסורי הכבוש", שכופרת בריבונות ישראל בגולן, שאותה הגישו מדינות נאורות כקובה, קוריאה הצפונית, איראן, סוריה, ונצואלה והפלסטינים. בהצבעותיה באו"ם אוקראינה צבועה, פרו-ערבית ואנטי-ישראלית מיסודה. התמיכה בה לא צריכה לעוות את האמת עליה.
