לתוצאות הניסוי הכלכלי שארה"ב מבצעת באירופה יהיו השלכות בינלאומיות

קו המגע, התקפה, התקדמות ורדיפה, נסיגה והשהיה, אל היעד, על היעד, שי"ן בשי"ן… רוב מפקדי השדה בצבאות מדינות המערב לא זוכרים בכלל איך נראית מלחמה בין מדינות ריבוניות. טרור יש, מבצעים מיוחדים יש, וגם צבאות שיודעים לנהל סבבי לחימה בעצימות גבוהה, לצד המערכה שבין המלחמות (מב"ם). אולם התמרון הקלאסי הוא מקצוע כמעט נשכח במאה ה־21. אפילו בצה"ל, שעדיין מקפיד להתאמן אליו, מעט מאוד מפקדים באמת זוכרים איך הוא נראה ומריח במציאות.

מלחמת רוסיה־אוקראינה טורפת קונספציות רווחות בתפיסת הביטחון הלאומי במדינות המערב. מדינות העולם החופשי וארה"ב בראשן לא רוצות לשלוח חיילים למערכה. הן חוששות מדרדור אמצעים שעלול להוביל להתפתחותה של מלחמת עולם שלישית, וגם אם הסיכוי להתפתחותה של מלחמה עולמית איננו גבוה – המערב השבע לא רוצה להקיז דם על אדמת אוקראינה. מה שנותר לו הוא להשתמש במקלות המצויים בארסנל הדין הבינלאומי. וכאן קורה משהו מעניין – ארה"ב משנה את תכולת הארסנל הזה.

מבחינת הדין הבינלאומי אין הרבה דילמות באירוע הנוכחי. איסור השימוש בכוח "כנגד שלמותה הטריטוריאלית או עצמאותה המדינית של מדינה כלשהי" הוא מעקרונות היסוד המנהגיים של המשפט הבינלאומי. האיסור עוגן בהסכמי האג, באמנת פריז ובסעיף 2(4) למגילת האו"ם, ורוסיה לא תוכל לטעון לחריגים הנקובים בחוק, בראשם חריג "ההגנה העצמית", שכן אוקראינה לא תקפה אותה.

במתקפותיה מפירה רוסיה את "כללי האחריות הבינלאומית", אשר הגיעו לגיבוש סופי לפני כשני עשורים בוועדה למשפט בינלאומי של האו"ם (ILS). כללי הייחוס מאפשרים להטיל עליה אחריות לא רק על פעולות ישירות, כמו התקפות על בתים פרטיים ומתקנים אזרחיים, אלא גם על פעולות של מיליציות, כדוגמת שכירי החרב מכוח וגנר שנשלחו לחסל בכירים אוקראינים כדי להאיץ את התמוטטות השלטון במדינה. מצד שני חשוב לזכור שעל פי הדין הבינלאומי, לאחר שכבר הוכרזה מלחמה, למדינות המשתתפות בה מותר לנקוט פעולות האסורות עליהן בימי שלום. כך למשל, לוחמים הם מטרה לגיטימית כל עוד הסכסוך המזוין נמשך.

השאלה היא מה יכול המערב לעשות כדי לעצור את הדוב הרוסי. הפתרון הקלאסי הוא השימוש במשפט הבינלאומי. שלושת הטריבונלים המרכזיים הם בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, בית הדין האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג, ובית הדין הבינלאומי בהאג.

בכל אחת מהערכאות הללו יש מורכבות אחרת: אוקראינה לא הצטרפה לחוקת רומא שמכוחה הוקם בית הדין הפלילי הבינלאומי, אולם היא כן הסמיכה אותו לחקור פשעים שנעשו בשטחה לאחר פלישת רוסיה לחצי האי קרים. פאטו בנסודה, התובעת הקודמת של בית הדין הזכורה לישראלים מהחלטותיה לחקור את ישראל בגין סבבי הלחימה בעזה, תמכה בחקירת בכירי הממשל הרוסי. בית הדין בשטרסבורג כבר חוקר תביעות שהוגשו סביב הסכסוכים בחצי האי קרים ובדונבאס, אבל האפקטיביות של הפסיקות שלו לא ברורה. בנוסף ישנה העצרת הכללית של האו"ם היכולה לספק בעיקר גינויים, ומועצת הביטחון – שאומנם יכולה באופן תיאורטי להורות על שיגור כוח צבאי, אולם רוסיה נהנית בה מזכות וטו, והסיכוי שמדינות המערב יוציאו את רוסיה מן המועצה איננו גבוה.

הכלים הללו מוגבלים אפוא ביעילות שלהם, ובארה"ב הבינו שצריך להמציא את המשחק מחדש. ביידן נתפס כנשיא זקן וחלש מדי מול הדוב הרוסי, אולם הצעדים הכלכליים שהוא מקדם מול רוסיה מזכירים מאוד את האופן שבו שינתה ארה"ב את הכלכלה העולמית בסוגיה שכאבה לה במיוחד – הלבנת הון.

תזכורת קצרה: עד לפני כשני עשורים, ההון השחור של אנשי העסקים היה לגמרי חלק מהמערכת. הכסף הלבן זרם במערכת הפיננסית הגלויה, והשחור הופקד בבנקים בשווייץ או במקלטי בנק שונים ברחבי עולם. לרשויות האמריקניות נמאס, והן החליטו להילחם בתופעה. הגורם הראשון שהועלה על המוקד היה UBS – בנק שווייצרי שהחזיק סניפים בארה"ב. ארה"ב דרשה ממנו למסור מידע על חשבונות שפתחו אזרחים מארה"ב בבנקים בשווייץ. UBS סירב בטענה שהבקשה נוגדת את חוקי הפרטיות הנוהגים בשווייץ, והאמריקנים פתחו נגדו בהליכים פליליים ואזרחיים דרקוניים ולא הסכימו לשחרר. הבנק התקפל, שילם קנס של 780 מיליון דולר, וחשף פרטים על 4,550 לקוחות. ההצלחה עודדה את האמריקנים לפעול נגד בנקים נוספים בעולם, בהם בנקים ישראליים.

האירוע זעזע את אמות הסיפים בכלכלה העולמית ושינה אותה באופן מהותי. מדינות ה־G7 הקימו את ה־FATF, ארגון גלובלי למלחמה בהלבנת הון, וכמעט כל מדינות המערב יישרו קו וחוקקו חוקים לאכיפת איסור הלבנת הון ומימון טרור. לכולן היה ברור שמי שלא תיישר קו עם הנורמות החדשות, תיפלט ממערכת הדם של הכלכלה העולמית.

כשארה"ב מטילה עיצומים גם על מסחר עם חברות שיפרו את הסנקציות, שום שחקן בעולם לא יוכל לשבת על הגדר. יש בני אור ובני חושך, וכולם חייבים לבחור

המהלך הזה מזכיר מאוד את מה שעושה ארה"ב היום מול רוסיה. הוצאת בנקים רוסיים מובילים ממערכת הסליקה העולמית סוויפט, הטלת איסור חמור על סחר או השקעה ברשימה ארוכה של חברות ובנקים רוסיים וכן עם גורמים עסקיים במחוזות הבדלניים במזרח אוקראינה, הקפאת נכסים של חברי פרלמנט, הקפאת פרויקט צינור הגז נורד־סטרים, השעיית סחר באיגרות חוב רוסיות, והמכה האחרונה – איסור על מטוסים רוסיים לטוס בשמי מדינות מערביות רבות, ארה"ב בראשן. העיצומים המוטלים על רוסיה מתרחבים מיום ליום.

אומנם העיצומים האמריקניים חלים רק על אזרחים אמריקנים וחברות אמריקניות, או על עסקאות הכוללות מוצרים אמריקניים, אולם כפי שהראה פרופ' עמיחי כהן במאמר שפרסם בגלובס, השפעתן רחבה הרבה יותר, שכן הם כוללים משטר של עיצומים מיוחדים בגין "הפרות שניוניות". ארה"ב אוסרת על יחידים וחברות בתחומה לקיים קשרי מסחר עם חברות המפירות את העיצומים, גם אם אין להן זיקה לארה"ב. המשמעות היא ששום שחקן בסחר הבינלאומי לא יוכל לשבת על הגדר. חברה המפירה את העיצומים עלולה להיות מוכנסת לרשימה שחורה אמריקנית, שתמנע ממנה לעשות כל עסקה עם חברות אמריקניות. יש בני אור ובני חושך, וכולם חייבים לבחור צד. מבחינתה של רוסיה, לעיצומים כלכליים יש השפעה ברורה בטווח הארוך; גם מדינות גדולות וחזקות עלולות למצוא עצמן במיתון עמוק או במשבר כלכלי שעלול להוביל למשבר פוליטי.

מלחמת רוסיה־אוקראינה איננה הפעם הראשונה שבה תוקפנות צבאית נענית בתגובה כלכלית, אולם היא בהחלט מסתמנת כניסוי הרחב ביותר והחריף ביותר במתיחת השוט הכלכלי עד לקצה. אם זה לא יספיק, העולם עלול למצוא עצמו נסוג לתקופת המלחמה הקרה, התחמשות מואצת והקצאה של נתחים גדולים יותר מהתמ"גים של המדינות לצורך התעצמות צבאית. כך או כך, להצלחה או לכישלון של האסטרטגיה האמריקנית תהיה השפעה דרמטית על הסדר הליברלי החדש.

ריבעה את המעגל

ליצירתיות של השופטת דפנה ברק־ארז אין גבולות. ברוב דעות (ברק־ארז ועמית נגד סולברג) פסק בית המשפט העליון השבוע שהפלסטינים הפולשים בשכונת שמעון הצדיק לא יפונו מהבתים עד להכרעה סופית בסוגיה, ובינתיים ישלמו לחברת "נחלת שמעון" דמי שכירות בסך 200 שקל לחודש.

פסקה אחת מפסק הדין של ברק־ארז מהממת במיוחד. היא מצטטת את ההכרעה העובדתית שניתנה במחוזי, ולפיה חברת נחלת שמעון "הינה הבעלים הרשום של כ־17 דונמים באזור מערת שמעון הצדיק בירושלים. אין כל רישום אחר בפנקסי המקרקעין הישראליים או הירדניים הסותר הרישום הנ"ל".

איך מרבעים את המעגל? קל מאוד: "קל להיווכח כי הסכמה זו מתייחסת לרישום הבעלות, להבדיל מאשר לשאלת הבעלות עצמה", כותבת ברק־ארז. הלוליינות פה מדהימה: היהודים הם הבעלים הרשומים, אבל זה לא אומר שהם אשכרה הבעלים של המתחם. הנה עוד ניסוח מקסים: "ההסכם הדיוני נועד לשמש כ'נקודת פתיחה' עובדתית להתדיינות. לא עולה מהדברים כל כוונה שהקביעות הללו הן קביעות מחייבות משפטית בין הצדדים – ודאי שלא ביחס לסוגיית הבעלות". נראה שרק אנשים חכמים מאוד יכולים להבין את הלוגיקה פה, או אם להשתמש בלשונו של ספר הזוהר "לא כל מוחא סביל דא".

ברק־ארז ממשיכה וקובעת שיש לראות בפולשים "מי שמחזיקים בזכות של רישיון במקרקעין", מעין "בר־רשות". מי שנזעק נגדה הוא השופט סולברג, שהזכיר לה ששיטת המשפט הישראלית היא אדברסרית. הכלל הבסיסי הנוהג בשיטה זו הוא ששופטים לא מתערבים ומעלים טענות שהצדדים לא טענו.

"ביסוד הלכה זו עומד החשש כי מעורבות יתר של בית המשפט עשויה להתפרש כנקיטת צד בסכסוך, ובכך תיפגע מידת האובייקטיביות של העשייה השיפוטית", הזכיר סולברג. "עשרות הליכים, שנפרשו על פני יובל שנים, התנהלו ביחס לזכויותיהם של המחזיקים בנכסים שבמתחם שמעון הצדיק. במרבית ההליכים הללו היו המחזיקים מיוצגים כדבעי, טענו את טענותיהם ומיצו כל אפיק משפטי וערעורי שהיה בידם. דא עקא, ככל הידוע, טענת הרישיון במקרקעין לא נטענה, ולא נתבקשה על־ידם בשום שלב".

הדברים שכתב סולברג בסוף פסק דינו נשמעים כמשהו שבין משאלה לפנטזיה: "ברקע הדיון המשפטי מרחפות שאלות ציבוריות ופוליטיות שאינן פשוטות כלל ועיקר, שאלות אלה נגזרות מהרקע ההיסטורי, ומחילופי השלטון במזרח ירושלים; אוזניו של בית המשפט אינן אטומות לכל אלה. אולם, בסופו של דבר, המלאכה המוטלת עלינו היא להכריע בסכסוך משפטי, קנייני, קונקרטי, שהובא לפנינו, בנוגע לזכויות הצדדים בחלקת אדמה פלונית, על פי הוראות הדין, ובהתחשב בהיסטוריה המשפטית שקדמה להליך דנן".