ביום שלישי השבוע נחתה עלינו עוד מכה בשרשרת עליות המחירים שחובטת בנו בחודשים האחרונים. מחירי הדלק עלו בחמישה אחוזים (33 אגורות) וחצו את קו שבעת השקלים, לשיא חדש שלא נרשם כאן מאז שנת 2014. מחירי הנפט בעולם עולים כבר תקופה ממושכת, והמלחמה באירופה נתנה עוד זינוק בעלייה.
יותר ממחצית ממחיר הדלק הם מיסים. הבלו הוא העיקרי שבהם – מס בסכום קבוע, שעומד על 3.11 שקל לליטר. עליו מתווסף המע"מ. בנוסף, מחיר הדלק משקלל גם את עלויות השיווק. כך יוצא שמחיר תזקיק הנפט עצמו – הבנזין – מהווה רק שליש מהתשלום.
טורי הפקקים ההולכים ומתעצמים בכבישים, מאז שהתעלמנו מנוכחות הקורונה וחזרנו לשגרה, מבטיחים עוד ועוד הכנסות למדינה. כשהמחיר עולה, המדינה מרוויחה. בכלל, כשאתם רואים פקקים, המדינה רואה כסף.
אבל כמובן, הדלק אינו המס היחיד על כלי הרכב שלנו. מדינת ישראל גובה קרוב ל־40 מיליארד שקל בשנה, מיסים ישירים ועקיפים בתחום הרכב. יותר מ־11 מיליארד שקל בשנה נגבים כמיסי קנייה על רכבים ועל חלקי חילוף (מס הקנייה על רכב עשוי להגיע עד 83%). עוד כחמישה מיליארד שקל נגבים בגין אגרות שונות הקשורות ברכב.
יש כמובן היגיון במיסוי הזה. מלבד חובת תשלום מס, כמו על כל מוצר או שירות אחר, והצורך להגדיל את הכנסות המדינה, להכבדה בנטל המס בהקשר הזה יש מטרות נוספות. רכב הוא מוצר בעל מגוון רחב של עלויות חיצוניות, ובהן פקקים (אובדן זמן) זיהום אוויר, תאונות, רעש, שימוש בקרקע לכבישים וחניונים, עלויות של מערכת בקרה ואכיפה, פגיעה בסביבה הטבעית ועוד. בשנים האחרונות קצב הגידול ברמת המינוע עולה על הגידול בתשתיות, וישראל היא אחת המדינות הצפופות ביותר במונחים של כמות כלי הרכב לקילומטר כביש.
למעשה אפשר לומר שמטרת המס, במיוחד כשהוא כה גבוה, היא לעודד את הציבור לרכוש פחות מכוניות ולצרוך פחות דלק. זה מהלך הגיוני כאשר במקביל להעלאות המיסים וההיטלים, המדינה מספקת תשתיות נרחבות, מקיפות ויעילות לתחבורה ציבורית. כפי שזה נראה כעת, במשרד התחבורה לא ממש מתאמצים כדי שזה יקרה. במציאות כזו הציבור משלם ביוקר מבלי שניתנת לו אלטרנטיבה ראויה. כעת, כשמחירי הנפט גם כך עולים, נטל המיסוי מורגש עוד יותר.
כבר לפני כחודש, בעלייה הקודמת של מחיר הבנזין, החלו באוצר לבחון את האפשרות להוזלת מס הבלו, אך בינתיים המהלך נעצר, וחבל. במשרדי האוצר, התשתיות והתחבורה מוזמנים להתעורר, להסיר במהירות חסמים ועיכובים ולקדם במלוא המרץ תחבורה ציבורית ראויה ויעילה. ועד שזה יקרה, עליהם למנוע עליית מחירים נוספת ולהוזיל את המיסוי, ולו באופן זמני.
בשנים האחרונות קצב הגידול ברמת המינוע עולה על הגידול בתשתיות, וישראל היא מהמדינות הצפופות ביותר במונחי כמות כלי הרכב לקילומטר כביש
מישהו צריך לשלם
על פי נתונים משנת 2019, עבדו ברשות שדות התעופה 1,240 איש, שעלות ההעסקה הממוצעת שלהם עמדה על 54 אלף שקל בחודש. בשנים האחרונות דו"ח הממונה על השכר באוצר לא מרבה לפרט מי הם שיאני השכר בכל התאגידים והחברות הממשלתיות, וחבל. אבל אם נסתכל על הדו"ח האחרון שבו כן היה פירוט כזה, לפני שנים בודדות, נגלה מציאות מעניינת ומפתיעה.
עלות שכרו של "נהג שינוע" ברשות עמדה על 58 אלף שקל בחודש. מזכירה ברשות עולה למדינה לא פחות מ־50 אלף שקל בחודש, והיא לא מהיקרות ביותר; יש גם מזכירה ב־55 אלף שקל בחודש. "מנהל מדור נוכחות" לוקח הביתה מדי חודש סכום שמסתכם בעלות שכר של 50 אלף שקל. יש גם מוקדן עם עלות שכר של 68 אלף שקל בחודש, מנהל מחלקת עזרה ראשונה ועוזר ראשי עם עלות של יותר מ־70 אלף שקל בחודש. אגב, לא ברור איזו עזרה מעניקים השניים האחרונים ולמי, אך אין ספק שהם עוזרים מאוד לחשבון הבנק שלהם לתפוח.
נזכרתי בדו"ח הזה השבוע כשנתקלתי בכמה דיווחים על כך שרשות שדות התעופה העלתה לאחרונה את האגרות שחברות התעופה משלמות לרשות. האגרות הללו משולמות על שירותים שונים, בהם ניקיון, העמסה, נחיתה ועוד. העלייה האחרונה מסתכמת בשיעור ממוצע של כ־10%. יש להניח שהחברות הללו לא ישאירו את העלאת המחירים אצלן, אלא יגלגלו אותה הלאה לנוסעים.
גם מחירי החניה בנתב"ג עלו לאחרונה. מחיר חניה יומית לטווח ארוך עלה מ־40 ל־45 שקל, ובחניון מקורה מ־70 ל־80 שקל. גם מי שמגיע לשדה לאסוף נוסעים ישלם יותר: 20 שקל לשעת חניה, במקום 18 שקל. העליות הללו מצטרפות לעלייה נוספת לפני כמה חודשים, בשיעור של כ־10%, באגרות נסיעה שמשלמים הנוסעים הממריאים והנוחתים בנתב"ג. בקיצור, הנה עוד דלק לאינפלציה שמכה לנו בכיס. אגב, בכל העליות הללו קולה של שרת התחבורה לא נשמע.
אין ספק, נמל התעופה של ישראל חווה שנתיים קשות במיוחד על רקע הקורונה והירידה בהכנסות. גם העלייה המסוימת של הדולר לאחרונה לא תרמה למאזן. אבל גם הטענות הללו אינן מהוות הסבר משכנע לגלגל עלינו עלויות.
ברשות טענו במהלך תקופת הקורונה כי הם ביצעו התייעלות, פיטורים והקפאות שכר. אני לא יודע עד כמה זה נכון ועד כמה עמוקים המהלכים שבוצעו, אבל מה שאני כן יודע הוא שעד פרוץ המגפה "חגגו" ברשות במשך שנים רבות את השובע, ואף אחד שם לא חשב אולי לשמור קצת עודפים לשנות רעב שמא יגיעו. תמיד שילמנו על חגיגות השכר שם. עכשיו נשלם יותר.
