"באמת אצלנו המצב קשה, אבל מסתדרים", היא נאנחת בהודעת וואטסאפ קולית חוצת יבשות. מבטא אוקראיני מלווה עברית סדוקה כשהיא מספרת על הנדידה המשפחתית שלה בשבועות האחרונים. "עזבנו את קייב. אנחנו רחוק 450 ק"מ. אבל הם נכנסו, ועכשיו אנחנו עושים טרור להם. אי אפשר לקחת אותנו ככה סתם".
הקול צלול, אבל הטון העוצמתי המוכר שלה נשמע כעת מרוסק לחלוטין. "מלחמה. ממש תודה רבה על הדאגה, אבל אין משהו שמח", היא מסבירה שאין לה מילים אופטימיות להוסיף. "ממש מצב קשה. אנשים מתים, ואני לא רואה בינתיים סוף".
היא כבר מזמן לא בארץ, בני משפחה רחוקים שלה עדיין כאן: זוג עובדים זרים לא צעירים שהשאירו שלושה ילדים בקייב עם סבא וסבתא. הבעל חוזר לשם עכשיו, אשתו נשארת בישראל, לא מפסיקה לבכות כבר כמה ימים. אני לא מצליחה להבין מבת שיחי אם הוא חוזר כדי להגן על הילדים או במטרה להתגייס. רקפות בין הסלעים, הגרסה האוקראינית. שוב היא נאנחת לתוך הוואטסאפ, כמעט אין זכר בקולה לאישה התכליתית והעניינית שאני מכירה מזה שנים. היא מודה על ההתעניינות הפרטית והלאומית. "בשבילכם תודה", היא מסכמת, "אני רואה חדשות בישראל, וישראל ביחד איתנו. תודה רבה".
לא כולם בישראל איתם. לא כולם פה ביחד איתם. זה הרי הכישרון שלנו, לריב גם על המובן מאליו, על מה שלא חייבים. תנועת האיפכא מסתברא הרי לא יכולה לראות התגייסות אוטומטית לטובת צד אחד, ולא לפקפק בצדקת הדרך. מה אנחנו ישר יוצאים על הכיבוש של פוטין? הרי זה מה שאומרים עלינו בעולם, לא? אז למה אנחנו מיד מתיישרים עם המערב?
מיטיבי הלכת ברשתות החברתיות כבר משרטטים פרופיל לאומי אוקראיני שכמעט מצדיק את הפוגרום שהעם הזה עובר כעת. כן, פוטין הוא לא אמא תרזה, הם אומרים, אבל גם ידידינו בכחול־צהוב הם לא ממש הנסיכה דיאנה. את התיאוריה האנטי־מערבית הם חותמים ב"בהצלחה לשני הצדדים", והמהדרין מציירים את דיוקנו של פוטין כשמשון הנעבעך. יחד הם סוגרים את הסיפור של למעלה מ־43 מיליון אזרחי המדינה האירופית הצעירה והמוכה הזו, שאמא רוסיה שילחה לחופשי עם נפילת הקומוניזם ומאז היא מסרבת בתוקף לשחרר את היד.
לנו, כאומה שחיה הרבה יותר מדי שנים בסביבה רצחנית – הן ביושבנו על אדמתנו והן בגלגולינו בגלות – אמורה להיות נקודת מבט רחבה יותר כשאנחנו מדברים על מדינה אכזרית. זכויות האדם של תושבי אוקראינה לא יכולות להתבטל בציוצי טוויטר מביכים על רמת האנטישמיות המקומית, כשמדובר במדינה דמוקרטית שרודן דיקטטורי קיצוני מאיים עליה.
גם אם אוקראינה מקפידה על מסורת אנטי־ישראלית בהצבעות בינלאומיות קריטיות עבורנו, היא בוודאי לא מגיעה למעמד הברית של רוסיה עם אויבינו הקרובים והרחוקים. שמחה לאידה של אוקראינה נוכח הפלישה הבלתי מידתית אליה, שווה לצהלות ילדותיות בעד פלישת־המשך לצרפת, כי לא נתנה לנו מספיק נקודות באירוויזיון.
בניגוד לקריאות המלחמה מלאות העזוז של נשיא רוסיה, שמכריז שהוא מוביל מבצע דה־נאציפיקציה, פוטין למעשה לא נלחם ברשע גלובלי ואפילו לא בטרור מקומי; הוא מחביא אינטרסים אישיים ולאומיים תחת התמסכנות בריונית בניחוח ג'יהאדיסטי מחריד. אבל במקרה הזה רוסיה היא גם הריבון השולט וגם האמונה על הטרור.
פוטין לא נאלץ לצאת לקרב לאחר התגרויות חוזרות ונשנות נגד ארצו; הוא זה שהפעיל את ההתגרות ואת עונשה גם יחד. המערב לא דחק אותו לפינה, נשיא רוסיה רץ אליה בכל כוחו. ומה אתם יודעים, הוא נהנה מאוד מהפינה הזו. שעה שאזרחי העולם – ובכלל זה לא מעט מאזרחי רוסיה עצמה – מבועתים ממהלכיו, הוא חוגג עצמו לדעת.
הטענות מימין כאילו פרשת צירוף אוקראינה לנאט"ו הביאה אותנו לסף מלחמה עולמית הן חיקוי עלוב ותמוה למנגינת השמאל התולה אינתיפאדה פלסטינית רצחנית מתוכננת היטב על וו ביקורו של ראש אופוזיציה ישראלי בהר הבית. לא אריק שרון הצית את מהומות אוקטובר 2000, ולא מדינות המערב הביאו את הטנקים הרוסיים לפאתי קייב. האינטרסים הכלכליים והיומרות להשיב עטרה בריה"מית ליושנה הם שמכתיבים את מהלכיו של השליט חובב הנמרים, הרבה יותר מכל תנועת יד מעודנת מצד החברים של וולודימיר זלנסקי באירופה.
גם הקו הישיר שמבקשים לשרטט פה בין הזיקה היהודית של מדינת ישראל לשטחי יהודה ושומרון לבין הזיקה הפוטינית לאוקראינה, מתמסמס לחלקיקים שבירים על קרקע המציאות. הקוראים "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן" לא פתחו במלחמה יזומה נגד מדינה ריבונית, ללא סיבה וללא התגרות. להפך, ירדן ניסתה לנצל את חולשתה של ישראל הצעירה ולתקוף אותה ואת אזרחיה השלווים. נשיא רוסיה, לעומת זאת, פולש בחזה חשוף ובקריאות טרזן אימתניות למדינה שכנה, בלי שום פרובוקציה אמיתית מצידה. היא לא מפעילה נגדו טרור, לא מבקשת להפיל את משטרו, ובטח לא מתכננת לאבד את כל אזרחי רוסיה בים הקרוב למקום מגוריהם. אוקראינה לא מנהלת ג'יהאד נגד שכנתה, היא הקורבן שלו.
בשעה שאנחנו מנתחים עצמנו לדעת מהו הצד הנכון של ההיסטוריה, על גבול אסיה־אירופה ההווה מתרחש. בקרב בין מדינה שמנוהלת על ידי דיקטטור קר רוח לבין מדינה שעוד מצויה בראשית דרכה, ראוי לה לישראל להיות בצד של זו האחרונה, גם אם היא עדיין לא בקיאה דייה ביסודות הדמוקרטיה, גם אם היא עוד נגועה במוטיבים סובייטיים מובהקים. ככלות הכול, אי אפשר לנזוף בתלמיד סורר מכור לסמים, להתנער ממנו ולהעדיף על פניו את מי שסיפק לו את החומרים המסוכנים.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
