לפעמים אני מרגיש שהעולם הוא טינאייג'ר מעצבן שהאויב הכי גדול שלו הוא השעמום. כבר שנתיים כולנו מתעסקים בנגיפים ובמסכות ובסגרים ובחיסונים, אבל זהו, נגמר, העולם כבר ראה את כל הפרקים של הקורונה כמה פעמים והוא צמא למשהו חדש, אחר, שונה, משהו שלא היה בו כבר שנים. אז הנוסטלגיה מתפרצת במלחמת עולם. טוב, עדיין לא ממש מלחמת עולם, אבל כמו שנהגו לומר לי בבית הספר מדי מחצית: יש פה פוטנציאל.
התקשורת הישראלית אימצה את המערכה באוקראינה כמוצאת שלל רב. היא כבר מזמן זנחה את הקורונה – המתים לא נספרים, החולים לא מעניינים, ועם כל הכבוד לאלי אבידר הוא מספק עניין לארבע דקות גג. אין כמו מלחמה בין שתי מדינות באירופה כדי להבהיר שאנחנו בסך הכול שיגעון גדלות שבנו סביבו מדינה. לא עברו שתי דקות מרגע הפלישה וכבר התפתח דיון ישראלי על היכולת לתווך בין רוסיה לאוקראינה. רבאק – ואם יורשה לי לחדד, רב־רבאק: עד שיש מלחמה אחת בעולם שיהיה ממש אבל ממש קשה להאשים אותנו בה, אנחנו מתעקשים לדחוף את עצמנו פנימה? אנחנו אשכרה מתעקשים להיות הבחור התמים שעצר להפריד בין שני אנשים שרבו על חניה, ונדקר למוות.
יהודים כמו יהודים חייבים להתווכח, ומיד צץ הוויכוח הישראלי כל כך באיזה צד אנחנו. קודם כול, אם יורשה לי, אנחנו כאן עוד לפני שלהיסטוריה היו צדדים; אבל זה לא יעצור אותנו מלהתווכח, אז בואו ננסה לענות על זה רגע: הצד הנכון היחיד של ההיסטוריה הוא הצד שבו שומרים על חיי יהודים. מצטער, ככה זה. תרצו או לא, יש לנו די והותר חלקות קבר בכל פינה של ההיסטוריה ושל העולם, אז עם כל הכבוד לאוקראינה ולרוסיה, הצד היחיד שאמור לעניין אותנו הוא האינטרס שלנו. אם יש עם אחד שלא חייב להיסטוריה כלום, אלא היא חייבת לו ובכמויות, זה העם היושב בציון.
ואם אנחנו כבר בוויכוחים היסטוריים: הצד הנכון של ההיסטוריה הוא הצד שמבין שיהודה ושומרון הם בערך השטח היחיד על הגלובוס שהבעלות עליו לא מוטלת בספק. הרוסים והאוקראינים רבים ביניהם על מי היה בקייב לפני אלף שנים, אבל לאף אחד אין ספק מי קיבל את הארץ הזאת לפני שלושת אלפים.
היסטוריה והיסטריה
המדינה הקטנטנה שלנו היא בערך היחידה במרחב שלא צריך להתווכח על השטח שלה, ובטח לא צריך לנגוס בה כדי שלעוד "עם" ערבי תהיה מדינה אסלאמית. אבל כל המטיפים שטוענים שצריך עכשיו – בלי שום התחשבות באינטרסים – לעמוד בחזית התמיכה העולמית באוקראינה, כי זה הצד הנכון של ההיסטוריה, הם לרוב אותם האנשים שתמיד מתעקשים לתמוך בצד הלא נכון של ההווה. אני אשכרה מקנא באוקראינים שמוציאים מהתקשורת שלנו כל כך הרבה הזדהות אוטומטית: פתאום נושאים טריטוריאלים הם לא מורכבים, ואין בהם מילים מטופשות כמו "נרטיב". יש טוב ויש רע.
כתבים שנשלחו לאוקראינה מספרים לי שנהוג לומר "חרקיב", כי כך מבטאים את המילה באוקראינית, וזה מרגש אותי טיפה, אבל אז אני נזכר שבכלי התקשורת שלנו קוראים ליהודה ושומרון "הגדה המערבית" או "השטחים", וכבר חודש מספרים לי על איזה סכסוך ב"שייח' ג'ראח". כנראה "שמעון הצדיק" לא מתגלגל על הלשון כמו "חרקיב".
אני שמח לראות שבמלחמה הזאת גם התקשורת הישראלית ברובה יודעת לשפוט את הדברים בפשטות: יש טובים, יש רעים. מי ייתן ויום אחד הם יראו את זה גם פה
בישראל היו רבים גם שהזכירו את עברם האנטישמי של האוקראינים. אני עצמי שמעתי מסבתא יולה לא פעם על האכזריות שלהם, ומי שיקרא בוויקיפדיה את הערך "פוגרום לבוב" לא יוכל להירדם יומיים. אבל שמישהו יסביר לי פעם איך זה עובד הקטע הזה: אנחנו נזכרים בעבר אנטישמי של מדינות רק כשמישהו מתחיל להפציץ בהן שכונות מגורים? כי עם כל הכבוד לאוקראינה, הישראלים כאן טסים בכל שנה לסופ"ש בברלין, לסקי באוסטריה, לשופינג בפולין או לאומן בראש השנה. אנחנו אוהבים לבלות במקומות שמלאים באפר אבותינו ואימהותינו.
אני מעולם לא דרכתי במדינות האלה. כשאבא שלי רצה שאצא למסע לפולין, סירבתי. מעולם לא טסתי לנפוש בגרמניה או באוסטריה, ואין לי שום כוונה לעשות זאת בעתיד. החלטתי על זה באופן עצמאי כילד, וכשהתבגרתי קראתי מכתב שכתב סבי שמואל זמרי ז"ל, ניצול שואה, שסיפר על תיעובו לאדמה האירופית הספוגה הזאת. אפשר לעשות חשבונות היסטוריים על אנטישמיות או לוותר עליהם, אבל אי אפשר להיזכר בה רק כשאנחנו רוצים להיזכר בעד מי אנחנו במלחמות.
אז לא, אני לא שוכח את מה שעשו האוקראינים לסבא וסבתא שלנו, אני פשוט מסרב להניח לזה לטשטש מבחינתי את העובדה הפשוטה שהם לא הצד הרע בסיפור הזה כרגע. בכל סיפור יש צד רע ויש צד טוב, כשמפשטים את הדברים: זה נכון למזרח אירופה, וזה נכון גם לישראל. אני שמח לראות שבמלחמה הזאת גם התקשורת הישראלית ברובה יודעת לשפוט את הדברים בפשטות: יש טובים, יש רעים. מי ייתן ויום אחד הם יראו את זה גם פה.
לא רחוק מהמלחמה באוקראינה, ועם כל הכבוד לה, ההפקרות בשיחות הגרעין עם האיראנים בווינה יכולה להשפיע עלינו הרבה יותר. מהעדכונים עולה שדווקא צרפת היא המדינה הכי קשוחה במו"מ מול האיראנים, וזה מסביר עד כמה המצב שלנו קשה. אולי אנחנו עסוקים יותר מדי בשאלה אם אנחנו בצד הנכון של ההיסטוריה, וקצת שכחנו שפצצת גרעין איראנית תשים אותנו בצד הנכון של ההיסטריה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
