בכל שנה משנכנס אדר אני מתחילה למרר בבכי. כן אני יודעת, זה ההפך הגמור ממה שכתוב, ממה שנראה על פני השטח וממה שכולם. אבל איכשהו, אדר הפך אצלי לחודש מבשר רע. חודש שמכיל בתוכו דליים על דליים של דמעות, לשלושים יום ושלושים לילה. ואני אחת שאזור הדמעות אצלה מדברי למדי רוב הזמן.
זה התחיל לדעתי לפני 15 שנה. בזמן שכולם היו שמחים, אני הייתי נכנסת לדכדוך. שנאתי את כל הרוקדים והעולצים סביבי. תמיד תליתי את התחושה הזאת באלף תירוצים שקריים, כמו מצב הורמונלי או שן בינה שצריך לעקור, מצב החשמל או המים בחווה, או ריב מזדמן עם חברה, אחות, בעל חי או בעל מת. עד שעליתי על זה שהתופעה חוזרת על עצמה כבר הייתי אם לשלוש בנות.
בשנים מסוימות הסיבה לבכי הייתה אמיתית. לעזרתי באו פיגוע (ועוד אחד, ועוד אחד) או סתם צרה אישית, ואיכשהו הרגעים השמחים שבוודאי התקיימו באותו החודש נדחקו הצידה ומהר מאוד נשכחו.
גם השנה, חודש אדר תפס אותי לא מוכנה. כבר בתחילת אדר א' התעורר בי מצב רוח מדכא, והוא רק העלה הילוכים לקראת חודש אדר ב'. בכל יום אני מתאמצת להתעלם מכישלונות החיים ותבוסותיהם, ללא הצלחה. אני מנסה בכל הכוח להיאחז ברגעים משמחים, אבל שכבה עבה של ציניות וזלזול עוטפת כל ענן ורדרד שמעז לפרוח לכיווני.
אני רואה בעצמי אדם עם שמחה טבעית. זאת אומרת, לא קשה לשמח אותי ולא קשה להצחיק אותי. הצד החשוך של החיים די משעמם אותי. אין לי כוח לבכות – זה מעורר בי רעב. תמיד אעדיף סרט קומדיה על פני דרמה מרגשת.
כבר בתחילת החודש התחיל בי מצב רוח מדכא. בכל יום אני מתאמצת להתעלם מכישלונות החיים ותבוסותיהם ללא הצלחה. מנסה בכל הכוח להיאחז ברגעים טובים, אבל שכבה עבה של ציניות וזלזול עוטפת כל ענן ורדרד שמעז לפרוח לכיווני
נכון, נסיבות חיי לא פעם הפגישו אותי עם אירועים פחות מצחיקים, אבל איכשהו בסופו של דבר תמיד ידעתי שהעצב ואני מעדיפים יחסים דיפלומטיים על פני קרבה.
אז גם אתם כמוני ודאי תוהים איך ייתכן שבחודש אדר אני נותנת דרור לעצב ומניחה לו לכלות כל חלקה טובה שבי – לעורר כאבים, געגועים, עצבים ועלבונות יותר מהרגיל. מה לא בסדר בי, שדווקא בחודש השמח ביותר בשנה אני עושה לכולם דווקא?
כל המישה־מישה
אני חושבת שזה עצם העניין. קשה לי מאוד כשאומרים לי מה לעשות. לא מתאים לי שמורים לי הוראות. לרוב אני תמיד מעדיפה להיות זו שמחלקת את המשימות בעצמי. ואני מרגישה שגם בעניין הדכדוך הזה, הסיבה המהותית לו היא המרדנות העולה בי.
עם כל הכבוד למישה־מישה המתנגן כאן ברקע, לא מציק לכם שיש תאריך אחד בשנה שבו על כולנו להתלכד במשימה אחת בלבד – להרבות בשמחה, ועוד בפקודה?
השמחה הרגילה שיש בי לא מספיקה לכם?
בכלל, איך אפשר להרבות בשמחה? ומי אמר שיש לי כוח לזה?
אני בטוחה שבין קוראיי או קוראותיי יש לא מעט שיוכלו להזדהות. רבים יצטרפו לתסכול הזה מול הדרישה לשמוח, ויצקצקו בלשון על כל שיר פורימי המתפרץ לפתע.
השבתת שמחות
תשמחו לגלות שהמחלה הזו, “עצבת אדר“, הכוללת את התסמינים הרשומים לעיל, היא כמו וירוס חולף. הוא אמנם משבית שמחות בדיוק ברגע שהציפייה היא שנשמח, אבל לא נשאר איתנו לעד. ואחריו יבואו ימים שמחים יותר.
אולי תופתעו גם לגלות שהמחלה הזו עלולה להדביק גם אחרים או לגרום לסביבתכם להתבאס עליכם חזק. אבל אצלי, בכל אופן, הילדים הופכים למשכך כאבים יעיל וחסכוני במיוחד (גם לצעוק עליהם יכול לשחרר קצת, אבל עדיף חיבוק).
יש שנים שבהן אני עסוקה עד מעל הגג בחיפוש אחר חיסון למחלה הנגיפית הזו. עוד לפני אדר אני נכנסת לכוננות ספיגה, ואוספת מיליון סיפורים מצחיקים ואנשים שמשמחים אותי, שאוכל להישען עליהם בכל פעם שהלב מתחיל לשקוע. אני מתכננת מראש ימי שופינג נמרצים הכוללים הפסקות גלידה וסושי, סרט טוב או טבילה במעיין מרהיב, הכול כדי לא לתת לעצבת הזו לפגוע בשגרת יומי.
אבל השנה אני לאט־לאט מתחילה להישמע כמו מתנגדת חיסונים טיפוסית. “זה מה שטוב לי עכשיו“, אני שומעת את עצמי אומרת, “לא צריך להילחם בזה, זה מנקה את הגוף“.
זה מנקה את הגוף, אתם שומעים? למה לחפש תרופה או חיסון לעצבות אם אפשר פשוט להיות עצובים – לעבור דרך זה, לסיים עם זה ולהמשיך הלאה?
אני לא בטוחה שהנוסחה הזו לא נכונה.
אז מה אתה אומר, דוקטור? זה מידבק? זה סופני? כמה עוד נותר לי?
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
