לנשיא האמריקני תיאודור רוזוולט היה מרשם פשוט למדיניות חוץ: "דַבֵּר בעדינות, והחזק מקל גדול". הצעות השלום נידונות הרבה יותר ברצינות כשמלווים אותן צבא חזק ומדיניות נחושה. האקדח הקלאסי פרבלום קיבל את שמו מפתגם רומאי דומה: "סי ויס פאקם, פרה בלום" – הרוצה בשלום, יתכונן למלחמה.
פעם לא היה הבדל עקבי בין ימין לשמאל ביישום התובנה הזאת. אך לקראת סוף המאה ה־20 התעצבו מחדש עמדות השמאל, ופייסנות מדינית הפכה לאחד מעיקרי האמונה הפרוגרסיביים. מאז הפכה מדיניות החוץ לעקב אכילס הבולט של השמאל במערב.
הנשיא הפרוגרסיבי ג'ימי קרטר נכשל באיראן, ונהג ברפיסות מול אויבי אמריקה. מחליפו הימני רייגן היה נוקשה הרבה יותר, והביא לכניעתה ולפירוקה של "אימפריית הרשע" ברית־המועצות, בלי שירה עליה ירייה אחת. במאה שלנו, ברק אובמה החניף לאסלאם הקיצוני, והביא לקריסתו של ממשל מובארק הידידותי למערב, ולעליית האחים המוסלמים במצרים. ג'ו ביידן נראה כממשיך את דרכו. כאשר נשאל לפני כחודש איך יגיב לפלישה רוסית לאוקראינה, השיב ביידן שיש להבדיל בין "פלישה גדולה" ל"פלישה קטנה". באותה מידה אפשר היה לשלוח הזמנה אישית לאוקראינה לכל נהג טנק רוסי.
גם אצלנו השמאל נכשל באופן מחפיר בתחום מדיניות החוץ. בניגוד לארצות־הברית, בישראל שלנו מדובר בעניין קיומי; ועם התמוטטותם של הסכמי אוסלו באינתיפאדה השנייה, נטשו הישראלים את השמאל. בכנסת ישראל כיום רק 13 חברי כנסת מגדירים עצמם כשמאל ציוני.
למה דווקא בתחום הזה נכשלת הגישה הפרוגרסיבית באופן כל כך בולט ומיידי? אולי משום שבמדיניות החוץ אין שום דבר שיכול לרכך את הנפילה. תפיסה חברתית כושלת בנושא המשפחה מתחילה להשפיע אחרי דור, וגם אז ההשפעה איטית. יש מספיק הרגלים ומוסדות שיְשַמרו יחסים בריאים, גם כשהאקדמיה ומערכת החינוך מטיפים נגדם. בתחום האנרגיה, עברו כמה שנים מאז שהאיחוד האירופי אימץ מדיניות אקולוגית קיצונית ועד שהגיעו האירופים למחסור בחשמל בחורף קר, כאשר תחנות הכוח הישנות יצאו משימוש. השמש והגז הרוסי היו אמורים להחליף אותן, אבל מתברר שאנרגיה לא מגיעה באופן סדיר מהמזרח בזמנים קודרים. גם מדיניות כושלת בתחום הכלכלה והרווחה משפיעה אחרי שנים, ולא תמיד קל לקשר בין הסיבה לתוצאה. גם כשהממשלה מגדילה מאוד את מס ההכנסה, אנשים לא מיד מפסיקים לעבוד. למרבה המזל, יש להם מחויבויות והרגלים טובים שנרכשו מזמן, לפעמים לפני דורות רבים, ולוקח זמן לשבש אותם.
במדיניות החוץ, לעומת זאת, אין שום כרית אוויר: אין שום מוסד או הרגל שמשמר יחסים טובים בין מדינות. האו"ם מנסה לתרבת את השדה הבינלאומי הפרוע, אבל אף אחד לא מתייחס אליו מאוד ברצינות. פילוסופים התווכחו בעבר בלהט איך התנהגו בני אדם ב"מצב הטבע", שקדם לציוויליזציה: האם ללא מוסדות חברתיים רצחו אנשים זה את זה בלי חשבון, או שמא חיו בשכנות ידידותית. רוסו, האב הקדמון של השמאל המודרני, טען שהפראים הקדמונים חיו בגן עדן עד שמוסדות החברה השחיתו אותם. בכל הנוגע לקהילה הבינאישית, אין דרך לבדוק זאת. אך הקהילה הבינלאומית מעולם לא חרגה ממצב הטבע. בין מדינות אין יחסים יציבים, מוסדות מסורתיים או קשרי נפש. כפי שהיה נוהג לומר שר החוץ הבריטי במאה ה־19, הלורד פלמרסטון: "לבריטניה אין ידידים, יש לה אינטרסים".
הקהילה הבינלאומית היא מעבדה טבעית לבחינת "מצב הטבע", ותוצאות הניסוי הן חד־משמעיות: במצב הטבעי – אומה לאומה זאב. בתוך כל אומה, למזלנו, יש מוסדות, רגשות והרגלים שהתפתחו במשך אלפי שנים, והם הופכים אותנו מזאבים לבני אדם. אולי כך יהיה בעוד אלפי שנים גם בזירה הבינלאומית, אך בינתיים – אין כלום. הזירה העולמית היא לעיתים קרובות ארוחת ערב: או שאתה בין הסועדים, או שאתה בתפריט. כל חולשה מתגלה מיד, כל פרצה קוראת לגנב. האשליות האוטופיות של השמאל הפרוגרסיבי נחשפות בזירה הזו לא תוך דורות, אלא תוך דקות.
לצד זאת, נזכיר שהתורה אינה מתירה לנו לנהוג כזאבים כלפי עמים אחרים. בפרשת דברים מזהיר ה' את בני ישראל שלא ינסו לכבוש את ארץ מואב: "כי לבני לוט נתתי את ער ירושה". כמו שארץ ישראל שייכת לנו, כך ארץ מואב שייכת להם. התורה מטילה מגבלות מוסריות על יחסינו עם עמים אחרים, למשל – על מכירת נשק קטלני לרוצחים. אוי לנו אם נהיה כבשים, אך אנחנו לא רוצים להפוך לזאבים. אין לנו ברירה אלא להיות אריות.
