בשבוע שעבר ביקרתי בירושלים אצל יהודי אמריקני, פילנתרופ גדול, שעושה דברים מדהימים למען חיילים ולמען חיילים משוחררים. איש נדיר, מסוג האנשים שזו זכות לפגוש במציאות ולא רק דרך התקשורת. "אני חושב", הוא הסביר לנו, "שהכי קשה ביציאה לאזרחות. החייל כבר לא מרגיש עטוף ואהוב, והשליחות שלי היא לתת לו להרגיש את זה גם בהמשך". הוא סיפר על ההכשרה שהם מעניקים לחיילים, הכשרה כלכלית ואקדמית, תמיכה וייעוץ בבחירת מקצוע לחיים ועוד. כל אחד מהיושבים בפגישה סיפר קצת על עצמו, וכשהגיעו אליי וביקשו שאספר על עצמי, היה מתבקש שאספר על מה שאני היום, ועל התמיכה שאני נותנת לילדיי שמסתובבים בעולם משוכנעים שהאוכל של הצהרון ראוי לשלושה כוכבי מישלן, אבל במקום זה בחוצפתי עניתי: "אני לא עשיתי צבא, התנדבתי במשך שנתיים בשירות לאומי משמעותי. עבדתי בבית החולים אלי"ן בירושלים, במחלקות עם נוער שנפרד מבני משפחתו וזה ביתו והייתי אחראית על חוגים, פעילויות העשרה ועוד. כשסיימתי, איש לא דאג לי להרגיש שייכת, איש לא נתן לי כלים להמשך".
כן, זה היה קצת חצוף, הייתי אמורה להודות לאיש היקר ולתרומתו לעם ישראל, ובאמת שגם כך הרגשתי, אבל בלב שאלתי – ומה עם השירות הלאומי? אני מתארת לעצמי שהמצב היום שונה ממה שהיה בתקופתי. עשור אחרי – כלומר 22 שנה מי סופר – הדברים ודאי יותר בתודעה ויותר מדוברים. אבל אני, כל מה שקיבלתי זה ספר: "סודות המטבח היהודי" – למי שאין כוח לקרוא את כל הספר, אמל"ק: הסוד הוא אבקת מרק פרווה – ויצאתי לדרך. איך יצאתי נפשית מהשירות הלאומי, אגב? היישר לפסיכולוגית הראשונה בחיי. כי למרות שגדלתי בבית דתי מאוד ליברלי, ובתל־אביב העיר שפרוצה לה יחדיו, למה שפגשתי בשנתיים הללו איש לא הכין אותי.
לא מפסיקים לדבר על אתגרי הצבא, ועדיין אני כל כך מתחרטת שלא שירַתּי בו. לפחות הרוב היו כמוני, בנות 18־19, כל אחת פחות או יותר באותו מצב. בבית החולים הענק, היינו כעשרים בנות שירות, דתיות, פעורות וגם אם לא פראייריות – מעולם לא הרגשתי חלשה או משהו – הרי שהמציאות טרפה אותנו. המציאות שאולי בכל מקרה היינו פוגשות, ויפה שעה אחת קודם, אבל למרות הקשר הנפלא עם אם הבית, אני לא חושבת שכאשר אם הבית שואלת לשלומה של בת שירות בחדר המדרגות, בידיים מלאות בילדיה שלה, היא תחוש בנוח לשתף שהמתנדב הלא יהודי התחיל איתה היום ושגילתה שמתנהל רומן אסור בין שני אנשי צוות נשואים.
אני התרסקתי בשירות הלאומי. אלו היו שנתיים מופלאות וקשות, שלא רציתי שיסתיימו לעולם ושרק חיכיתי לסיים אותן. זו הייתה הפעם הראשונה שעזבתי את ההורים ועברתי לדירה עם 12 שותפות. היה לי קר, הייתי רעבה, התקשרתי לבית התפוצות לקבל רשימה שמית של כל מי שאמור להיות קרוב משפחה שלי, ובכל ערב התקשרתי למישהו אחר להתחזק. בדיוק התחילו הפלאפונים, אבל הכול היה יקר כל כך. שנת הלילה שפיללתי לה הופרעה בצלצול של הטלפון בדירה, מישהו שוב מנסה להשיג מישהי שבאופן קבוע לא נמצאת. אני עוד בורכתי לשרת בבית חולים, שם הוגשו שלוש ארוחות ביום, אבל מה עם מי שנאלצה לאכול בדירה, שם נע הניחוח בין בצל מטוגן מעורר תיאבון לבין "שוב מישהי שכחה קופסה יותר מחודש במקרר".
ישנה כמובן ההתנדבות, תחושת השליחות. במקרה שלי, פגשתי באמת בשילוב המטורף של אנשים מדהימים עם שמחת חיים מטורפת, בכיסאות גלגלים, כל אחד עם מה שהוא יכול לעשות. בעוד אני מתרגשת ומתחברת, הם כבר מורגלים בבנות שירות שנכנסות במלוא האנרגיה לחייהם, בטוחים שמעכשיו זה לנצח ואז כעבור שנה או שנתיים מגיעה פרידה כואבת. אני כותבת עכשיו ונזכרת בתמונות ממסיבת הסיום שלנו, הידועות בכינויין "דמעה, אף אדום וממחטה".
מה שאולי משותף לאחרי הצבא ולאחרי השירות, הוא הפליטה אל חיים שברוב המקרים בבת אחת – לא אומר נטולי משמעות – אבל בבת אחת אתה המשמעות. את המשמעות. עכשיו את צריכה או לבחור לאן לטייל, או מה ללמוד, או במה לעסוק. ואחרי שנתיים או יותר של ביטול עצמי, מאוד־מאוד קשה פתאום להתעסק בפּנים. אולי אפילו לא נעים. אבל אם יש משהו שאפשר להגיד כאן ליוצאים משירות – אם קיבלתם תמיכה והכוונה ואם לא – תתעסקו עכשיו בעצמכם. זו בנייה פנימית, לא אגואיסטיות. ובכל מקצוע שתבחרו – תוכלו לעשות גם טוב.
