תגידו, אפשר לנצל את הדף הזה לצורך תהייה קיומית? מבטיחה לחזור בשבוע הבא לכתוב על ילדים ובורגנות, אבל פוס רגע מחיי ההבל, מה הסיפור הזה עם מלחמות? העולם לא היה אמור כבר להתבגר מזה? שתי פצצות אטום ושואה לא הספיקו? מה הדחף של מנהיגים במאה ה־21 להמשיך לריב על טריטוריות, ולאן אנחנו הולכים להידרדר משם? האם מחר גם יחזירו את המערפת והפיאודליזם לאופנה?
מכל מקום, יש לי איזו נטייה מפוקפקת שאני לא מאוד גאה בה, להיצמד למסך בתקופות מלחמה. אני חייבת להיות מעודכנת בהכול, מכורה לפריצות לשידור. כך קרה כשצפיתי בעוד שידור חי מקייב, כאשר דב גיל־הר, כאן 11, ראיין עיתונאית מקומית ולפתע התפרץ לשידור אוקראיני נסער עם אגזוז ביד. השניים שאלו אם בכוונתו להילחם ברוסים עם האגזוז. הוא הסתכל עליהם בתדהמה והסביר ברוסית שהוא בכלל מתכוון להרחיק איתו את הבוזזים, אבל גיל־הר לא הבין את דבריו ולכן התרשם עמוקות מהאומץ האוקראיני להילחם בטנקים הרוסיים בעזרת אגזוז.
השעות הראשונות ללחימה סיפקו אינספור רגעי סיקור מביכים, כמו למשל גיל תמרי, חדשות 13, שמצא את עצמו מלרלר במשך שניות ארוכות על מטוס שחלף בשמי קייב: "יש פה איזשהו מטוס, אתם יכולים לשמוע את הרעש. רעש של מטוס סילון. השמיים אמורים להיות סגורים, לא אמורים להיות פה מטוסים בשמיים ואנחנו שומעים מטוס סילון, בשידור חי, כאן מעלינו, שעובר ברגעים האלה". אור הלר, אף הוא מחדשות 13, נקלע לאזור הרכבת התחתית של חרקיב, רק שגם הוא לא ממש יודע לדבר רוסית והאוקראינים סביבו לא היו דוברי אנגלית רהוטים, אז הוא פשוט הראה למצלמה את התושבים ודיווח עליהם מלמעלה תוך שהוא מנחש את כוונותיהם. ערד ניר, חדשות 12, שטח את פרשנותו על רקע מפה עם דגל בריטניה במקום רוסיה, ועוד לא התחלנו לדבר על הטעויות בהגייה – חרקוב ולבוב הם כינויים רוסיים, ואילו על פי העגה האוקראינית הערים האלה נקראות חרקיב ולביב. בימי הלחימה הראשונים נדמה היה שכל ולדימיר עם סבתא בסלון כשיר להופיע באולפן כפרשן מומחה. עם כל הכבוד לסמיון גרפמן, ממתי הוא פרשן גיאופוליטי?
אומנם עם כל יום שעבר מספר המבוכות לשידור פחתו, ובכל זאת די ברור שהמלחמה תפסה את התקשורת הישראלית לא מוכנה. שזה די מוזר, כיוון שיש בישראל למעלה ממיליון עולים ממדינות חבר העמים.
המבוכה, כמובן, לא מתחילה בסיקורי מלחמות. היחס הישראלי לאוכלוסיית דוברי הרוסית תמיד היה שטחי וסטריאוטיפי. קאקדילה של עומר אדם הוא רק ניואנס שממחיש את זה, אבל אם נפזול לעוד שדות תרבותיים נגלה הזנחה מתמשכת וארוכת שנים. במרבית הסרטים הישראליים העולה הסובייטי יופיע על תקן החנון המרובע, הקופאית הקשוחה או הפרוצה. זה גם לא מקרי שהדמות היחידה במערכוני ההייטקס של ארץ נהדרת שאינה מגניבה היא זו של המתכנת הרוסי היבשושי. גם באזורי הסדרות עולה התהייה, איך יכול להיות שלמרוקאים יש את שנות ה־80, לתימנים יש את משפחת צנעני, לאתיופים יש את נבסו, לערבים יש את עבודה ערבית, לאשכנזים יש, ובכן, כמעט כל סדרה תל־אביבית שנעשתה אי פעם, ורק הרוסים לא זכו לסדרה? איך ייתכן שיותר מ־30 שנה עברו מאז שנפל מסך הברזל, ואף מפיק בטלוויזיה לא חשב שהגיע הזמן לספר את הסיפור המופלא של הקהילה האדירה הזאת?
התשובה היא, כנראה, שמרבית יוצאי המדינות האלה לא מיהרו להשתלב באזורים מעצבי התודעה של החברה הישראלית. מדינת ישראל רשמה קפיצה כלכלית משמעותית רק אחרי שיוצאי מדינות חבר העמים החלו להשתלב בה באמת. רבים מהם דחפו את ההייטק, הביאו לשגשוג במקצועות המדעיים או התמקדו במחקר ובתחומים שאשכרה מחזיקים פה את המדינה, אבל ככל הנראה לא מצאו את עצמם בעמדות תקשורתיות בכירות.
המלחמה באוקראינה חשפה את מה שאולי ידענו והדחקנו קצת קודם – דוברי הרוסית בישראל סובלים מתת־ייצוג משווע על המסך, וזה עומד בחוסר הלימה מוחלט לאחוז שלהם באוכלוסייה. אז נכון שנחמד לשמוע פתאום את הרוסית של יונה לייבזון, או לגלות שיוסי אלי הוא גאורגי במקור עם מבטא חמוד, אבל זה לא מספיק. 30 שנה אחרי העלייה הגדולה מברית־המועצות, ראוי היה שיצמח פה איזה עמית סגל סובייטי או מומחה לענייני פוטין והשיגעונות שלו. בכל זאת, מדובר במדינה עם השטח הגדול בעולם, לא איזו אומה אזוטרית.
