אני רוצה לכתוב משהו על המלחמה שמתרחשת עכשיו על אדמת אירופה, אבל אין לי באמת מה לכתוב. אני רוצה שתדעו שאני שונא מלחמות, ושאני שונא אלימות, ושאני שונא חומרי נפץ, ושאני שונא טנקים, ומטוסי קרב, ונגמ"שים, ומרגמות, ומסוקים, ומשגרי טילים. אני שונא קרבות, ושונא יריות, ושונא הפגזות, והפצצות, וכיבושים, ופשיטות, אני שונא נשקים, אני שונא מחסניות, אני שונא כדורים ותרמילים וקליעים, אני שונא מלחמות! אין דבר שאני שונא יותר ממלחמות, כל המלחמות גרועות בעיניי, כל המלחמות מכוערות בעיניי, כל המלחמות עצובות בעיניי, בני אדם אמורים לדעת להסתדר ביחד על אותה האדמה, זאת ההרגשה שלי לפחות, בני אדם לא אמורים לתקוף בני אדם אחרים, הם לא אמורים להרוג בני אדם אחרים. זה כל כך מיותר, זה כל כך מטומטם, זה כל כך לא מתגמל. מלחמת העולם הראשונה הייתה אמורה ללמד אותנו את הלקח הזה, מלחמת העולם השנייה הייתה אמורה ללמד אותנו את הלקח הזה, אין מלחמה שלא מלמדת את הלקח הזה. כל המלחמות מיותרות, כל המלחמות מכוערות, כל המלחמות היו אמורות להימנע. גם מלחמות ישראל. וגם המלחמה הנוראית הזאת, שמתרחשת עכשיו באירופה. זאת דעתי.
אני כל כך שונא מלחמות, כבר שבוע שלם שאני מרפרש את כל אתרי החדשות שיש בעולם, כבר שבוע שלם שאני קורא את כל מה שיש לקרוא על המלחמה הזאת בפייסבוק ובטוויטר ובטלגרם, כבר שבוע שלם שאני צופה בחדשות! זה בחיים לא קרה לי. האמת, שבהתחלה של הקורונה צפיתי בחדשות, אבינו שבשמיים מה נסגר עם העולם, מגפות ומלחמות, ומלחמות ומגפות, ומה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש.
* * *
כשעצוב לי אני הולך לרבי נחמן, או ללאה גולדברג, יש לי במחשב את כל הספרים של לאה גולדברג בפידיאף כזה, ומדי פעם אני פותח איזה קובץ, וקורא כמה שירים כדי להתנחם. אני לא מבין גדול בשירה, אבל אני מבין דבר או שניים בעצבות! ולאה גולדברג ברוך השם הייתה אישה עצובה מאוד, פעם היא כתבה ביומן שלה ככה – "ריקנות פנימית זאת, נשאלת השאלה, האם זו תופעה חולפת, או שמא זו תוצאה של אופי". ומיד אחר כך היא הוסיפה – "אפשרות אופיינית שלי – להתרשם, לפעמים לעכל את הרשמים, ולבנות משהו על יסודם". ובמילים אחרות, לאה גולדברג, משוררת דיכאונית, מאחלת לעצמה להצליח להתרשם מהדיכאון הזה, לעכל אותו, ואולי אפילו לסחוט ממנו דבר מה שיש בו ממש.
ובשנת אלף תשע מאות שלושים ותשע, רגע אחרי שמלחמת העולם פורצת וקורעת את אירופה לגזרים, לאה גולדברג מוציאה ספר שירים, יפהפה ומוזר, שאין בו מילה מפורשת, וחצי מילה מפורשת, על המלחמה שבתוכה היא נמצאת. לספר קוראים "שיבולת ירוקת העין", וכשקוראים אותו מתוך הקונטקסט הזה, של מלחמת העולם, הלב נשבר, ומתאחה מחדש. והנה הבית הראשון, בשיר הכי יפה בספר –
לְעוֹלָם לֹא נִשְׁכַּח, כִּי רַגְלֵנוּ דָּרְכָה בַּשְּׁבִילִים,
לְעוֹלָם לֹא נִשְׁכַּח, כִּי עֵינֵנוּ טָבְלָה בַּשָּׁמַיִם,
כִּי צָמְחָה בְּמֶרְחַב הַקָּמָה, בֵּין אַלְפֵי שִׁבֳּלִים,
שִׁבֹּלֶת אַחַת דַּקָּה יְרֻקַּת־הָעַיִן.
כִּי נְתִיבֵנוּ רָחָב וְהָלַכְנוּ הָלוֹךְ וּמָעוֹד,
כִּי אָהַבְנוּ לִצְחוֹק וְקִוִּינוּ לִגְוֹעַ –
אִם לִבֵּנוּ אֵינֶנּוּ עוֹנֶה לַשִּׂמְחָה הַגְּבֹהָה עַד מְאֹד,
הוּא עוֹנֶה לַכְּאֵב הַגָּבֹהַּ.
אייייי, מתוך העשן הסמיך, מתוך הדי הפיצוצים, מתוך הריח החריף של אבק השריפה, לאה'לה מבודדת רגע אחד, דקיק ועדין ומתוק, רגל דורכת על שביל, עין טובלת בשמיים, ובשדה רחב ידיים, בין אלפי שיבולים, יש שיבולת אחת ירוקה, יש שיבולת אחת בעולם, אתם קולטים! וללאה גולדברג אכפת מהשיבולת הזאת, היא רואה את השיבולת הזאת, היא זוכרת את השיבולת הזאת. זה מה שמעניין אותה עם פרוץ מלחמת העולם.
והזיכרון הזה, המתוק הזה, של השיבולת היפהפייה הזו, בשדה הרחב, אמור להמתיק את החיים ולהסיח את הדעת למקום אחר, אבל השורות האחרונות של הבית מתארות את המהלך הזה כמהלך "כושל". הלב לא עונה לשמחה הגבוהה עד מאוד, הלב מדוכדך ונדכא, שום זיכרון מתוק על שיבולת ירוקה לא יעזור לו עכשיו, כשהתותחים רועמים. ואף על פי כן, אף על פי כן! הלב חי! גם כשאירופה נשרפת, גם כשהדיכאון חונק הכול, הלב חי, וגם כשהכול שחור וסמיך, ניתן להתרשם מהלב הזה. הוא כאן, הוא קיים, זה פלא ממש.
* * *
יש מלחמה באמצע אירופה, הימים שחורים משחור, יש בהם מנהיגים מתוסבכים עם נפש חולה, ויש בהם אירוס שפורח בגלבוע, יש בהם שיירות של מכוניות שנמלטות משדה הקרב, ויש בהם תינוקת מתוקה שנולדה השבוע בהדסה עין כרם, יש בהם מלחמות עולם שמאבדות שליטה, ויש בהם בית שקט, עם תאורה רכה, ושני ילדים קטנים שמתנשמים בכבדות. אלה החיים, ככה הם נראו מאז ומעולם, וככה הם נראים גם עכשיו. אם ליבנו איננו עונה לשמחה הגבוהה עד מאוד, הוא עונה לכאב הגבוה.
