כמו עולות מן האוב חזרו השבוע התמונות הנוראות ההן: פליטים על יד הגבול, מביטים בעיניים עייפות מבעד לחלונות רכבת, קור מקפיא, תינוקות בוכים משוועים למים ומזון. שעות על שעות הם נסעו, ענן הפחד עליהם יומם, הבזקי אש עליהם לילה, מבקשים רק דבר אחד: לעבור את הגבול.
וליהודים זו חוויה קשה וקלה: קשה מפני שזה דז'ה וו נורא, קלה יותר מאשר לכל פליט אחר, מפני שהם יודעים ששליחים נאמנים יעמדו במעבר הגבול הזה, גם הם חשׂוכי שינה, גם הם בקור מקפיא, יעשו מה שביכולתם כדי שיגיעו הביתה. אולי עכשיו אפשר להבין את עצבונו של ז' באדר. את הגאונות של המן להמר דווקא על היום הזה כיום נורא. משה במעבר הגבול לאחר שרץ מדבר שלם, לא מורשה להיכנס. והוא יתחנן בעת ההיא, והוא יחלה מרוב ייחול ותפילה, והוא לא ישאיר זווית ברקיע בלי שהתחבט בה והוא יסכים לשכוח את כל התורה כולה, להיות חיה, להפוך לצמח, מנגד יראה את הארץ ושמה לא יבוא.
אבל בדיוק שם בגבול, תזרח צוואתו המופלאה, תורתו הנצחית. גבוהה מכל תורה אחרת: "זכרו משה עבדכם, שרץ לפניכם כסוס ונפלו עצמותיו במדבר". אתם, הוא יאמר, לא תיתנו לאיש מאחיכם לעבור שוב את הצער הנורא ההוא. אתם תהיו שגרירים ללא גבולות, רופאים ללא גבולות, תושיטו שם, בנבו, דרכון למי שלא הורשה לבוא.
"אבל כשאני רציתי לא רצית!" נוכל בצדק לטעון כלפי מי שהסתיר פניו כשהסנה התחיל לבעור. "איפה הייתם עד עכשיו?" נוכל לשאול את אלה שלא שעו, שרצו רק לעוף ולשכון באומן. "אל תאמרו מילה עכשיו", יצווה עלינו מבטו העייף של משה בגבול, ידו הגדולה שנופפה לנו לשלום כשעברנו הביתה, כנפי השכינה שעטפו אותו ברוך בקצה המדבר בבדידות אינסופית. ואם אי פעם תגיעו לשם, הוא יאמר לנו, אתם תהיו האיש העברי האחר: לא זה שיכה איש עברי מאחיו, כי אם זה שיעמוד במעברי גבול היכן שיהיו ויפתח עבורו את הים, עד יעבור עמך ה'.
ומי שפחות יאהב את ההתפייטות הזו שלי, יהיה הרוח הגדולה, מניטו. הוא לא הסכים להגדרת הארץ הזו כארץ מקלט. בעיניו, תהיה זו הגדרה גלותית, מכווצת חזון גדול בהרבה. הוא יבחין בין ה־Terre Promise לבין ה־Terre Premise או בתרגום חופשי: הוא ידבר על "הארץ המובטחת" ולאו דווקא על "הארץ הבטוחה", זו שהורשינו לבוא בשעריה… "לא מדינה המגלמת את תקוות הנואשים, כי אם מדינה המגלמת את תקוות האדם, לא ארץ מקלט, כי אם ארץ ייעודה…" (TOUMANITOU) מניטו ידבר על מדינה בהקמה. הוא ירצה לדבר על יעד ולא על מקלט לנואשים מפני שכך מדברים אנשי רוח גדולה נוכח מדינה בהתהוות. נדמה לי שעכשיו, גם הוא היה מרחיב את גבולות הארץ ומרשה להגדיר אותה כחוף מבטחים ולא רק כחוף ההבטחה. נדמה לי שגם הוא היה מגדיר אחרת את העולים ה"חדשים" האלה. גם משה רבנו "מגלה" את ההגדרה הזו ממש בימיו האחרונים לאחר שכל חייו דיבר על "ארץ זבת חלב" ופחות על ארץ שתקלוט אל תוכה ילדים שלא שתו חלב שעות רבות ורק המצוקה הביאה אותם בשעריה. נדמה לי שבמדינה חזקה כלכלית וצבאית, ברוך השם, המבחן האמיתי יהיה לא רק הדיבור על חוזקות, כי אם גאווה גם על כך שאנחנו פשוט ארץ מקלט.
אז נכון שבאנו ארצה לבנות ולהיבנות, אבל באו ארצה גם ניצולי מחנות, גם פליטי מלחמות, גם כאלה שלא נישאו על רוחה הגדולה של אידיאולוגיה כלשהי. זה בסדר. זו הרחבת גבולות האהבה, זו מדינה יקרה בעיניי בהרבה, מדינה מרוככת מבט, זו שיודעת שבכל ציפייה יש עצב נבו.
זה בסדר בעיניי שנישואין יהיו עיר מקלט, זו אהבה לא פחות גדולה מזו שמתכחשת לעובדה שפשוט "לא טוב היות לבדו". גם בדידות היא התחלה מופלאה ולגיטימית של ידידות. זה בסדר שזוגיות תתחיל מ"שנאת המן" עוד לפני שהתאהבתי במרדכי. זה בסדר להתקרב לקב"ה בתפילה שלא ידעת כמוה רק מתוך מצוקה, זו לא יהדות גלותית כי אם גילוי יהדות ברגעים של חושך.
זה בסדר אישה, ללדת ילד כדי שלא תהיי לבד. גם זו מסוגלות הורית.
זה בסדר ילד, שלא באת כשקראתי לך, שלא הקשבת כשהזהרתי, שזלזלת במה שיש בבית כי בחוץ יותר. אתה יודע מה? זה גם בסדר שבאת עכשיו רק כי לא היה לך איפה לישון. כמה טוב שבאת הביתה, כמה טוב לראות אותך שוב, כמה שזה טוב.
במעברות הירדן, יצווה עלינו משה מה שלא ציווה כל ימיו. "זה בסדר שארץ תהיה נווה מדבר", הוא יאמר. ואולי רק בשביל זה, שווה לרוץ מדבר שלם.
