המלחמה בין רוסיה לאוקראינה הציפה גל עולמי של נוסטלגיה טראומטית לימי מלחמת העולם השנייה, אבל בזיכרון היהודי המלחמה הזאת מעוררת זיכרונות עתיקים עוד יותר. מפת אוקראינה מוכתמת בדם יהודי, ועם התקדמות הקרבות מהדהדים שמות אתרי הרציחות והפוגרומים – מהקוזאקים של בוגדן חמלניצקי בת״ח ות״ט ועד גיא ההריגה בבאבי יאר. בחזית ובעורף רחשו בעבר חיים יהודיים מפוארים, מוועד ארבע ארצות – שכלל בין השאר את קהילות גליציה ובירתה לבוב שהיו אז בשליטת פולין – ועד לערש החסידות. מייסד החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב, נטמן במז׳יבוז׳. קברו של נכדו רבי נחמן מברסלב באומן הוא כנראה התחנה האוקראינית המוכרת ביותר ליהודים בימינו.
ההשוואות ההיסטוריות מתעתעות. בימי השואה הצבא האדום לחם בהיטלר ורבים מהאוקראינים שיתפו פעולה בחדווה עם השמדת היהודים. כעת, בראש המדינה עם ההיסטוריה האנטישמית עומד נשיא יהודי (לפני שנתיים זו הייתה המדינה היחידה מלבד ישראל שגם נשיאה וולודימיר זלנסקי וגם ראש הממשלה שלה דאז וולודימיר גרויסמן היו יהודים). ולדימיר פוטין מגלם את תפקיד הרודן שמזעזע את היבשת, והרכבות לפולין, כמה אירוני, מסמלות הפעם את הדרך לחיים.
המחלוקת המפתיעה בשולי הימין הישראלי בשאלה מי הטובים ומי הרעים במלחמה מזכירה מלחמה אחרת באותה חזית לפני 210 שנים. בקיץ תקע"ב (1812) פלש צבאו של נפוליאון לרוסיה. המערכה בין הגרנד ארמה לצבא הצאר הייתה גם בין תפיסות עולם: צרפת שלאחר המהפכה הבטיחה חופש וחירות לכול, בשעה שרוסיה של אלכסנדר הראשון הייתה האימפריה המלוכנית העיקרית שאתגרה אותו בימים ההם.
כמו תמיד, היהודים מצאו עצמם בתווך. מחלוקת התגלעה בין ראשי החסידות דאז. רבי מנדלי מרימנוב צידד בנפוליאון, שהבטיח שוויון מעמדי ורווחה ליהודים; עמו עמדו עוד שלושה מגדולי הצדיקים באותה עת – החוזה מלובלין, המגיד מקוז'ניץ ורבי שלמה מקרלין. בצד השני של המתרס ניצב רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד. הוא חשש שניצחון צרפתי יביא איתו את רוח ההשכלה ופריקת העול. במכתב לחסידו, ר' משה מייזליש, כתב ש"אם ינצח בונפרטה יורבה העושר ויורם קרן ישראל, אבל יתפרדו ויתרחקו ליבם של ישראל מאביהם שבשמיים; ואם ינצח אדוננו אלכסנדר, אם כי ירבה העוני ויושפל קרן ישראל, אבל יתקשרו ויתחברו ויתעקדו ליבם של ישראל לאביהם שבשמים".
לפי מסורת חב"ד, המערכה הרוחנית הוכרעה בתקיעות השופר בראש השנה, ש"על המדינות בו ייאמר". האדמו"ר הזקן הקדים לתקוע עם הנץ החמה, ובמלחמה ניגף צבא נפוליאון; הוא התקדם עמוק לתוך האימפריה הרוסית עד לכיבוש מוסקבה, אבל לא עמד בקרבות ההתשה מול חיילי הצאר. רבי שניאור זלמן עצמו נפטר כפליט ליד העיר קורסק, היום ברוסיה, ונקבר בהאדיטש, היום באוקראינה. השבוע שוב נשמעו בה הדי פיצוצים.
בעימות בן זמננו אפשר למצוא (בפעם הראשונה) את שלוחי חב"ד בשני צידי המתרס. בנאום מצולם, הרב משה אסמן מאוקראינה אחז בספר תורה ופנה ״ליהודי רוסיה ורבני רוסיה״ כדי שיפעלו לעצור את המלחמה. ״זכרו: כל האדישים, כל מי שמסכימים בשתיקה או לא בשתיקה, שותפים בפשע מלחמה נגד האנושות״, אמר. היה קשה לפספס את העקיצה לשליח חב״ד במוסקבה הרב ברל לזר, המקורב מאוד לפוטין. בהמשך הפיץ לזר מכתב ובו הביע נכונות לעשות כל שביכולתו "כדי שהרובים ישתקו והפצצות יפסיקו להתפוצץ״. כאן מסתיים הדמיון למלחמת נפוליאון והצאר. בשני הצדדים לא היו נימוקים רוחניים, אלא אך ורק קרבה של שליחי חב״ד לשלטונות, איש איש במדינתו.
את צילה של הדילמה הערכית ההיא, בין ערכי החופש המערבי למחיר הרוחני הנלווה אליהם, אפשר למצוא אולי באהדה לפוטין שמבצבצת בשולי הימין הישראלי והאמריקני, על רקע מאבקו בשטף הפרוגרסיבי המערבי. את רגשות האהדה לפוטין אפשר גם לפרש כהערצה למנהיג "חזק" וכאיבה כלפי הממשלות המכהנות כאן ומעבר לים. אבל העמדה האוהדת, או לפחות הניטרלית מבחינה ערכית ("לא מתיימר לקבוע מי צודק", כתב בצלאל סמוטריץ'), מנומקת בשלל דרכים: מאנטישמיות האוקראינים בימי השואה, דרך החשש שהתייצבות בצד האוקראיני ״החלש״ עוד תתנקם בישראל במאבקה עם הפלסטינים, ובעיקר ב"קונטרה" של פוטין לקלקולי המערב.
הנטייה האוטומטית להתייצב נגד התקשורת המערבית, שאכן מציגה תמונה שטוחה מדי של המלחמה, מחוללת סחרחורת ערכית שמשבשת את האמת הפשוטה: יש כאן עריץ תוקפן שמחזיר את אירופה לעידן המלחמות, ועלול לגרור את העולם כולו למלחמה שתחריב את חייהם של מיליונים. זו לא מלחמת נפוליאון בצאר, שהצרפתים הם שפתחו בה; ניצחון של פוטין באוקראינה ב-2022 לא יהיה הישג לערכי המסורת והשמרנות. המתקפה הרוסית באוקראינה היא מתקפה על החירות שהמחנה השמרני נלחם למענה. יש לנהל את מלחמת התרבות הפנימית בתוך המערב, אבל הגמגום המוסרי דווקא מחליש את העמדה הימנית במאבק הזה. התשובה לטרלול הפרוגרסיבי לא יכולה להיות בלבול שמרני.
לצמרת בישראל אין ספק מי צודק בעימות. אבל גם שבוע לתוך המלחמה, אחרי אלפי הרוגים ומאות אלפי פליטים, יש פער בין העמדה היהודית המוסרית לעמדה הישראלית המעשית. ישראל נקרעת בין ערכים לאינטרסים, אבל גם בין אינטרסים לאינטרסים. ראשי הממשלה נפתלי בנט ויאיר לפיד, שמנהלים יחד את אחד התמרונים המדיניים המורכבים ביותר שהיו לישראל בשנים האחרונות, מנסים לא להרגיז את הרוסים באופן שלא יעורר את חמת האמריקנים. בינתיים הם עושים זאת בהצלחה אבל מבינים שבשלב מסוים החבל ייקרע, עם הימשכות הלחימה וגל העיצומים הבא. וכשזה יקרה, עלול להיות מחיר לניסיון להישאר באזור הדמדומים.
שיווי המשקל המדיני מתאפשר בינתיים בזכות עמדת הציר שבנט השתחל אליה. השיחות של ראש הממשלה עם נשיאי אוקראינה ורוסיה בעיצומה של המלחמה חרגו מנימוסין מדיניים. החזרה עליהן מעידה לכל הפחות על ציר להעברת מסרים, גם אם לא תיווך של ממש. מעטים המנהיגים בעולם שיכולים לשוחח עם פוטין וזלנסקי באותה שעה. זה נכס לישראל, אבל לא פחות מכך לשני הצדדים שמעוניינים בקיומו של צינור כזה. לכן פוטין מכיל בינתיים את העמדה הישראלית הביקורתית, וגם האמריקנים לא דורשים פעלתנות יתר מישראל (אבל כן דוחקים לקול צלול וברור יותר) בשלב הזה של הסנקציות.
בנט עמד בקשר אינטנסיבי השבוע עם רוב מנהיגי אירופה. קנצלר גרמניה אולף שולץ התארח בירושלים, עם בוריס ג'ונסון בלונדון ועמנואל מקרון בפריז הוא החליף מסרונים בוואטסאפ ושוחח בטלפון. לשכתו פרסמה הודעה על שיחה עם ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו. אבל חלק נכבד מהרחש המדיני אינו מדווח.
התזזית המדינית הזאת, למרות חלקה השולי של ישראל בעימות, נובעת ממעמד המדינה בזירה הבינלאומית. פוטין מדבר עם בנט לא בגלל כישרונו כמתווך אלא כי כעת הוא ראש ממשלת ישראל. הכימיה האישית, ההערכה והקשרים שמנהיגי ישראל מתפארים בהם מעת לעת הם תוספות שיכולות לסייע, אבל כדאי לזכור שהתפקיד גדול מהאדם. נתניהו הוא המדינאי הישראלי המנוסה ביותר, אך המשבר הזה מוכיח שגם מחליפיו יודעים את המלאכה. את העוצמה הם שואבים מכוח הכהונה, ולכן, באופן מוזר, אין קשר בין התמיכה הפוליטית הזעומה שבנט זוכה לה בישראל ובין מעמדו בעולם. זה לא מעמדו האישי אלא מעמדה של ישראל. את פוטין לא מעניין כמה מנדטים יש לבנט.
