נאום שר החוץ וראש הממשלה החליפי יאיר לפיד השבוע בעניין המלחמה באוקראינה, שתבע מישראל להיות "בצד הנכון של ההיסטוריה", משך אליו אש. "אפשר להיות בצד הנכון אבל גם בצד השורד", רוצים לומר לו רבים מהישראלים, שחולקים על דבריו או חמור מכך, מזלזלים בהם ובו. אילו היה לפיד שר זוטר היו דבריו מושכים פחות אש, כמו הצהרות אחרות שלו. אך מעמדו הבכיר והעובדה שבעוד כשנה וחצי הוא אמור להיות ראש הממשלה, מעניקים משקל ותהודה להצהרותיו.
ובכל זאת, אם קוראים בין השורות הפומפוזיות מבינים שאפילו לפיד לא מאמין שהוא יהיה ראש הממשלה. כי נכון לרגע זה, ולפיד מודע לכך, אין כל אות לכך שאכן ב־27 באוגוסט 2023 הוא ייכנס ללשכת ראש הממשלה כדי להתחיל את התקופה המובטחת לו לכאורה בהסכם הרוטציה עם בנט. זאת לא משום שלבנט אין שום אינטרס לכבד את ההסכם, וגם לאו דווקא בגלל שחקנים פוליטיים אחרים שלקראת רגע חילופי התפקידים ירצו לטרוף את הקלפים. אם יאיר לפיד לא יהיה ראש הממשלה, זה רק בגלל יאיר לפיד.
האיש שנכנס לפוליטיקה לפני עשור בקול תרועה רמה מעולם לא נבחר לתפקיד ראש הממשלה. העיתונאי, התסריטאי ואיש התקשורת לשעבר היה תמיד "כמעט שם", אבל לא ממש שם. בבחירות הראשונות שהתמודד בהן, הבחירות לכנסת ה־19 ב־2013, הביאה לו הסיסמה "איפה הכסף" 19 מנדטים, שלא הספיקו להכניס אותו לבלפור; בבחירות לכנסת ה־20 ירדה המפלגה ל־11 מנדטים, ובשלוש מערכות הבחירות הבאות הוא שילב כוחות עם בני גנץ, גבי אשכנזי ובוגי יעלון, שלא הסכימו שהוא יעמוד בראש. יחד, ברשימת כחול לבן, הם הצליחו כמעט לשלש את כוחה של יש עתיד, ולימדו אותנו שלפיד צריך "קביים" בדמות רמטכ"לים לשעבר כדי להיות רלוונטי בעיני המצביעים. בבחירות האחרונות לכנסת זכה ב־17 מנדטים. כלומר, הקהל הפוטנציאלי שיכול להעביר את לפיד מעבר לרף 20 המנדטים לא לגמרי מאמין בו; הוא תמיד "כמעט".
מצביע השמאל הממוצע מעדיף שראש המפלגה שלו יהיה רמטכ"ל לשעבר ולא עיתונאי לשעבר, מה שהופך את לפיד למעין שמעון פרס לעניים. תמיד במקום השני. נערץ בקרב בוחרים רבים, אך לא מספיק. יותר מזה, גם כשהוא מעפיל סוף־סוף למקום השני והמכובד, לפיד לא מתנהג כמי שעומד בראש המפלגה השנייה בגודלה; נדמה שהוא עצמו מודע לכך שאין לו באמת כוח. ובזמן שתקווה חדשה וימינה מכניסות חברי כנסת "נורווגים" וממנות שרים בסיטונות, מפלגת יש עתיד מחזיקה בסך הכול בשבעה שרים, שחלקם חולשים על משרדים מיותרים, חלקם ירושה מהממשלה הקודמת, ותפקידם של חלקם אינו ברור ואף חופף. ראו למשל את שר הרווחה והביטחון החברתי והשרה לשוויון חברתי (מדהים שהמילה "חברתי" מצדיקה בזבוז בשני משרדים. זה כל כך לא "חברתי").
ההימנעות ממינויי שרים רבי־כוח היא טקטיקה. לפיד לא "התאבד" למען מפלגתו ולא דאג לאנשיו, כי הוא עצמו כלל אינו בטוח שיהיה ראש ממשלה – למעט אולי ממשלת מעבר, ממש כמו פרס שהיה ראש הממשלה לאחר רצח רבין. לפיד פשוט מכין את הקרקע לבחירות הבאות, ואז, כשיעלו הטענות בדבר "הנורווגים" והממשלה המנופחת יאמר לפיד: "אני? מה אתם רוצים ממני? הכנסתי הכי פחות נורווגים ולקחתי מעט משרדים ביחס למנדטים שהיו לי. אני הצנוע ביותר. אני לא בני גנץ שעל שבעת מנדטיו קיבל ארבעה תפקידי שר".
בתוך תוכו, ואולי רק בתת־מודע, על אף הביטחון העצמי והאמונה שהוא יכול להיות גם נשיא אמריקני מעולה וגם שחקן הוליוודי כובש, אפילו לפיד – כשהוא עולה על יצועו מדי לילה – לא מאמין שיגיע למשרה הרמה של ראש ממשלת ישראל. הוא יודע שכדי להיות ראש ממשלה בזכות כישוריך לא מספיק להאמין בעצמך, אתה גם צריך שיהיו לך מאמינים מבחוץ. ורובנו, מה לעשות, רוצים להאמין שנפתלי בנט הוא מוטציה פוליטית שלא תחזור על עצמה.
