במסגרת יחסי הציבור לספרו החדש "אל תספר לאחיך", התראיין אמש הסופר מאיר שלו לדנה ויס ב"חדשות סוף השבוע" בחדשות 12. הוא דיבר שם על נושאים מנושאים שונים, וכשהגיעו לעניין הפוליטי אמר שלו: "אני עדיין מוטרד יותר ממערת המכפלה מאשר מקייב", והרחיב: "כל מה שנוגע למלחמות של פוטין ברוסיה, אין להם בסיס מיסטי. הוא לא פועל מתוך מיסטיקה. מאחורי כל הדיון בגבולותיה של ישראל עומד יהודי זקן בשם אברהם בראש הר שסביבו בתרים של עז פרה וכבשה מדממים על הרצפה ואלוהים אומר לו שיסתכל סביב וכל מה שהוא רואה זה שלו. אני לא רוצה שזה יהיה הרציו של קביעת הגבולות. אני בהחלט אומר כן יש היגיון מאחורי שיבתנו למקום הזה, אבל אסור שהסיפורים מהתנ"ך יקבעו את הגבולות שלנו".
שלו מתמצת יפה את דעתו של השמאל הציוני על הסכסוך כאן, וכמותו גם הוא נקלע למבוי סתום בכל פעם מחדש כשמגיעים למאני-טיים של "אז באיזו זכות בעצם אתם יושבים כאן". שלו לא רוצה שגבולות מדינת ישראל ייקבעו על-ידי ספר ישן בשם התנ"ך. זכותו. אבל אם לא כן, מה בעצם אותו "היגיון" שעליו הוא מדבר במשפט שלאחר מכן, שמצדיק בעיניו את שיבתנו לארץ ישראל? שיבה היא חזרה למשהו שהיה כאן. ומה בדיוק היה כאן קודם, אם לא יהודים שנסמכו אך ורק על אותו עניין "מיסטי" ששלו כה מנסה להתנער ממנו?
חבל שהמראיינת ויס לא ניסתה לחלץ ממנו תשובה לשאלה הזו. היה מעניין לשמוע מאחד מהאורקלים הרוחניים של השמאל הישראלי (וסליחה על השפה המיסטית-משהו) סופסוף מהי ההצדקה להיותנו כאן אם לא ספר הספרים. הרי כל טיעון לוגי אחר יקרוס מיד סביב המציאות, שבה מדינה יהודית דמוקרטית מערבית תקועה באמצע המזרח התיכון כעצם בגרונו של אזור ערבי דיקטטורי ונחשל. מה יש לנו לחפש פה, אם לא את אותה "מיסטיקה" וזיכרונה המהדהד של ההבטחה האלוהית לאברהם אבינו?
לא סתם שאלה ויס את שלו רגע קודם לכן מה יגיד לצעיר או צעירה שישאלו אותו האם להישאר כאן או לקחת את הרגליים מעבר לים. הגישה הפוסט-מיסטית של שלו, שמייצג חלק גדול בשמאל הישראלי שנטש את התנ"ך ואת מקורותיו כמקורה של הזכות הבסיסית והמרכזית לחיים של יהודים בפיסת האדמה הזו, ארץ ישראל המובטחת, מובילה לאופציה העצובה הזו כמעט באופן ישיר. זה חבל, זה מטריד, זהו סממן של קוצר ראות פוליטית, ציונית ויהודית, קוצר ראות שמופעו הפיזי מהווה נדבך מרכזי בספרו החדש של מאיר שלו.
