במרץ 2011 היכה בחופי יפן צונאמי אימתני. נישא על גליו המטאפוריים, התייצב אהוד ברק על במת המכון למחקרי ביטחון לאומי בתל־אביב יומיים לאחר מכן, והזהיר את ממשלת נתניהו דאז: "אנחנו עומדים בפני צונאמי מדיני שרוב הציבור לא מודע אליו". ברק הסביר: "יש תנועה בינלאומית שתכיר במדינה פלסטינית בגבולות 1967. זאת טעות לא להבחין בצונאמי הזה".
צונאמי מדיני לא בא, צונאמי מדיני גם לא מטלפן. אז אולי כמה שנים אחר כך? ציפי לבני חשבה שכן. בשלהי 2014 היא עמדה בכנס "כלכליסט" והתנבאה: "האידיאולוגיה המתנחלית מביאה עלינו את הצונאמי המדיני, הצונאמי המדיני מביא לצונאמי הכלכלי, והצונאמי הכלכלי מביא לפגיעה כלכלית באזרחים". אוי לא, עכשיו כבר מדובר על שני נחשולי צונאמי, לא אחד. ומה קרה? כמובן, שום דבר.
כמה חודשים לאחר מכן, שליח מעריב לארה"ב שלמה שמיר פרסם כתבה מדאיגה ביותר שכולה מקורות אנונימיים באירופה ובארה"ב. הכותרת שלה שוב השתמשה בצונאמי שהובטח לנו כבר לפחות ארבע שנים. "צונאמי מדיני בדרך: אירופה כבר הכינה 'תיק סנקציות' נגד ישראל", היא קבעה, ומתחתיה נמתחה כותרת משנה מפחידה לא פחות: "במטה הראשי של האיחוד האירופי כבר מוכנים מסמכים וניירות עבודה, המפרטים סדרת סנקציות שיוטלו על ישראל בתחומי הסחר, החקלאות, המדע והתרבות". תחומי הסחר, החקלאות, המדע והתרבות עדיין עומדים מאז עם מעילי גשם ומחכים עד בוש לגל שישטוף אותם.
אלה רק כמה דוגמאות (שריכז יפה אמיר לוי ב"מידה") להפחדות בלתי פוסקות שניחתות על ראשינו מצד השמאל הישראלי זה שנות דור או שניים. הנה זה מגיע, עוד רגע נהיה מדינה מנודה כמו דרום אפריקה. העיצומים בדרך. וכלום לא קורה.
פלישת רוסיה לאוקראינה העירה את העולם המערבי משרעפיו. פתאום יש מלחמה אמיתית שנוגעת ללב המערב באמת – לא איזו מלחמה באפריקה בין שחורים לשחורים שלא מזיזה למערב הצבוע את קצה הזרת. וכשכמעט לכולם – אולי למעט עופר כסיף ועוד כמה הזויים בימין האמריקני – ברור במאה אחוזים מי התוקפן ומי הקורבן בסיפור הנוראי שמתרחש כבר שבוע בלב אירופה, נעשים מעשים.
נכון, זו לא התערבות צבאית ממשית. ארה"ב לא שולחת חיילים וגם לא נשק לאוקראינים כי הם אינם חברים בברית נאט"ו. אבל דברים אחרים ודאי נעשים. עיצומים חריפים מושתים על רוסיה, על כלכלתה ועל האוליגרכים והפקידים בחוגו של ולדימיר פוטין. במוסקבה כבר חשים את העיצומים האלה, עם דיווחים על עלייה של 15־20 אחוזים במחירי מוצרי המזון הבסיסיים בתוך שבוע. עיצומי המערב על רוסיה חריפים ובוטים, וחלקם – כמו הניתוק מרשת התקשורת הבין־בנקאית הבינלאומית SWIFT – נחשבים לנשק יום הדין הכלכלי. העולם ראה רוע, והגיב מיד. המערב קלט שרוסיה היא דוד ואוקראינה היא גוליית, והתעורר. אולי לא מספיק, אולי היה אפשר יותר, אבל התעורר.
אז תגידו, איך קורה שבכל הקשור למדינת ישראל הוא ממשיך לישון? יכול להיות, ואני סתם זורק כאן רעיון, יכול להיות שאהוד ברק וציפי לבני והגורמים באירופה שהתנבאו על "צונאמי מדיני" ושאר ירקות מופרכים פשוט עיוורים למציאות? לא, הם לא עיוורים. הם פשוט רוצים שישראל תיסוג כבר לקווי 1967 ותפרק את ההתנחלויות. הם שבויים בנרטיב המופרע שלפיו אם רק תוקם מדינה פלסטינית בארץ ישראל ההיסטורית, כל הבעיות של האזור ייפתרו. כדי להגיע למטרה הזו הם מוכנים לגייס את הדמיון ולצייר תמונה בלתי קיימת שלפיה העולם רואה במדינת ישראל גוף כובש איום ונורא שדורס תחת מגפיו המסומרים את העם הפלסטיני המסכן והרצוץ.
ובכן, לא. העולם לא רואה את זה ככה. אם הוא כן היה רואה זאת כך, תחזיות השמאל הקודרות היו מתגשמות כבר ב־2011. אנחנו אוהבים להתלונן שהעולם כולו נגדנו, אבל האמת היא שחוכמת ההמונים במערב יודעת להבחין בין עיקר וטפל, בין טוב ורע ובין טרוריסטים למגיני המולדת. הם מבינים היטב שלעומת רוסיה, ישראל מותקפת מרגע הולדתה ואף לפני כן בידי הערבים שמעוניינים להשמיד אותה במקרה הגרוע והנפוץ או לדחוק אותה בחזרה למה שאבא אבן ז"ל כינה "גבולות אושוויץ". הם מבינים שברוב הזמן לישראל פשוט אין ברירה אלא ללכת בין הטיפות, כלומר להמשיך להחזיק בשטח כי אחרת יהיה הרבה יותר קל לתקוף אותה, ומצד שני להעניק כמה שיותר חירויות אזרח לפלסטינים. העולם המערבי לא מכיר בזכותה של ישראל לספח את יהודה ושומרון, אבל הוא כן מבין שהעניין מסובך ומורכב, ולא ניצבים בו רשע מול צדיק.
השבוע היה ניסיון מכמיר לב של חלקים בשמאל אצלנו למתג את ישראל כרוסיה ואת האוקראינים בתפקיד הפלסטינים. כי הרי האוקראינים ירו עשרות אלפי טילים לעבר אזרחים בערי רוסיה; והאוקראינים פוצצו אוטובוסים על יושביהם במוסקבה; ואפשר להמשיך. ההשוואות מופרכות ומקוממות.
ברור למה התעמולה הפלסטינית תנסה לעשות גזרה שווה בין רוסיה לישראל. אבל גורמי שמאל ישראלים שיש להם טיפה יושרה צריכים להפסיק עם זה. קודם כול, זהו שקר גס. שנית, רק כך הם יוכלו להציל את עצמם מהמבוכה הרבתי של ההיסטוריה, שבעוד עשור תביט אליהם במבט קצת מוזר ותשאל מה לעזאזל חשבו לעצמם כשערכו את ההשוואה הזו – בדיוק כמו שההיסטוריה מסתכלת כעת על אהוד ברק, על ציפי לבני ועל הצונאמי המדיני ששניהם הבטיחו לנו ומעולם לא התרחש.
