המלחמה באוקראינה תופסת בצדק את תשומת ליבנו; המראות הקשים, גורל הישראלים והיהודים שם וההשפעות הנרחבות של המשבר על הסדר העולמי אינם דברים של מה בכך. אבל אסור לנו לאבד את הריכוז ולתת לקולות המלחמה הזו להסיט אותנו מנושא חמור פי כמה – איום הגרעין האיראני. צדק השבוע ראש האופוזיציה בנימין נתניהו שקרא בישיבת סיעת הליכוד בכנסת לראש הממשלה ושר החוץ "לדבר פחות על מה שלא צריך לדבר בו", כלומר המלחמה באוקראינה, "ולעסוק הרבה יותר באיום הקיומי באמת לביטחוננו – החזרה של איראן בזמן הקרוב להסכם הגרעין המסוכן".
המגעים לחידוש הסכם הגרעין האיראני הבשילו לפני פרוץ המלחמה באוקראינה, והחתימה עליו הייתה צפויה תוך ימים. נוכח המלחמה עלתה האפשרות שהשיחות בין איראן למעצמות בווינה יעוכבו, ובכל זאת בימים האחרונים נודע שארה"ב עומדת להסיר חלק מהסנקציות על המשטר באיראן ועל בכיריו, ושההסכם צפוי להיחתם כבר בשבוע הבא.
יש קשר מובהק בין המלחמה באוקראינה לסוגיית הגרעין האיראני וההסכם המתגבש בווינה. אוקראינה לומדת בימים אלה מה ערכם של הסכמים מדיניים ומה דינה של מדינה שמפקידה את גורלה ואת ביטחונה בידי אחרים.
הסכם בודפשט נחתם ב־1994, מיד לאחר התפרקות בריה"מ הסובייטית, בין אוקראינה מצד אחד ובין בריטניה, ארה"ב ורוסיה מצד שני. צרפת וסין הצטרפו אליו בהסכמים נפרדים מול אוקראינה. בהסכם קיבלה אוקראינה על עצמה להתפרק מהנשק הגרעיני שנותר בשטחה, ירושת התקופה הסובייטית, תמורת התחייבות שכל המעצמות יכבדו את עצמאותה ואת ריבונותה, והבטחה להימנע מאיום צבאי נגדה.
בימים אלה, נוכח המתקפה של פוטין, לומדת אוקראינה מה ערכם של הסכמים מדיניים. היא נוכחת שלא רק פוטין אלא גם המערב לא מתכוון לעמוד בהתחייבויותיו ולערוב לעצמאותה ולשלמותה הטריטוריאלית. המערב מוכן אומנם להטיל עיצומים כלכליים חמורים בתגובה לתוקפנות הרוסית, אבל העיצומים לא עוצרים את הטנקים. צריך לקרוא לילד בשמו: המערב הפקיר את אוקראינה.
המועמדת הבאה להפקרה מדינית היא ישראל. היא המנה העיקרית על שולחן הסעודה שסביבו יושבים נציגי המעצמות ואיראן בווינה. חידוש הסכמי הגרעין בין המעצמות לאיראן וביטול העיצומים נגדה הם לא פחות מהפקרה צינית של ישראל לאיום הגרעין.
לא נראה שהמערב חש אי נחת בחתימתו על חידוש ההסכם עם איראן בסמיכות זמנים קרובה כל כך להפקרתה של אוקראינה; קשה גם לראות שהוא נרתע מהפגנה נוספת של חולשתו המדינית ושל אי נכונותו לסכן במשהו את האינטרסים שלו למען מדינה שהוא ערב לביטחונה. אסור לנו לשגות באשליות. ארה"ב והמערב לא יתאמצו למעננו מול איראן על חשבון האינטרסים שלהם. שוב עומדות ארה"ב ומדינות אירופה המערבית להוכיח את מה שכולנו כבר יודעים מצוין: הן משענת קנה רצוץ. הן לא ידאגו לריסון איראן, והן אף יקשרו את ידי ישראל מלעשות זאת בעצמה.
ייתכן שהמלחמה באוקראינה והמשבר הבינלאומי שהביאה הם הזדמנות פז לעשות את מה שמחובתנו לעשות. הצהרנו לא אחת שישראל תגן על עצמה מול איראן בכוחות עצמה, וייתכן שהזמן לעשות זאת מתקרב.
אם יש לישראל אמצעים צבאיים וטכנולוגיים המאפשרים לה לפגוע בתוכנית הגרעין האיראנית, ואם אכן יש לה באמת כוונות לעשות זאת אי פעם, ייתכן שזו העת. העולם עסוק במלחמת אוקראינה ובמשבר בינלאומי חמור. הסדר העולמי הישן נפרם. בריתות משתנות וידידים הופכים לאויבים. אם המלחמה הזו והמשבר העולמי יימשכו, ייתכן שזהו חלון הזדמנויות שאסור לנו להחמיץ.
בימי שגרה איש לא היה מניח לנו לטפל בגרעין האיראני בעצמנו. לפי הסדר העולמי הישן גם לא היינו יכולים לגייס שום גורם בינלאומי שיתמוך במבצע ישראלי כזה. להפך, ארה"ב ומדינות המערב היו קושרות את ידינו ומאיימות עלינו בעיצומים. במקרה כזה גם פוטין לא היה מתנדב לעמוד לצידנו. אבל זו לא עת שגרה. העולם כמרקחה.
הסדר העולמי מתמוטט. "נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ", אמר ישעיהו (כד, כ). עלינו לשקול בכובד ראש את האפשרות שנקרית לפנינו בימים אלה. אם אכן בידינו הכוח המבצעי לכך, ואם אכן אנחנו בטוחים שאסור לנו להשלים עם איום הגרעין האיראני, ייתכן שלעולם לא תהיה לנו הזדמנות טובה יותר לעשות את חובתנו נוכח האיום.
