הדילמה הישראלית בדבר התגובה הראויה לפלישה הרוסית לאוקראינה מעוררת את המחנות הפוליטיים להגיב במהופך לעמדותיהם הרגילות בתחום המדיני. ביחס למדיניות בשטחים הימין תובע "עמידה גאה של מדינה ריבונית" מול תביעת השמאל להתחשבות באינטרסים, אבל ביחס לאוקראינה התהפכו היוצרות: הימין תובע זהירות בגלל האינטרסים מול רוסיה, והשמאל תובע "עמידה גאה של מדינה ריבונית".
שני הקצוות טועים, כמובן. הדילמה בין הצודק לחכם עתיקה כימי האנושות, ואינה מוגבלת רק לאינטרסים של מדינות. גם הרב ברל לַזַר, הרב החב"דניק של רוסיה, אינו יכול להרשות לעצמו לגנות את פוטין, התוקף, בין השאר, את אחיו היהודים והחב"דניקים באוקראינה. אומנם למדינה יש עוצמה שאין לקהילה, אבל יש לה גם אינטרסים ושיקולים שקהילות פטורות מהן. בשבועות האחרונים מתברר שלא רק מדינה קטנה כמו ישראל, אלא גם מעצמות כמו רוסיה וארה"ב לא יכולות לעשות ככל העולה על רוחן.
יתר על כן: אם בגולה יהודים לא היו יכולים לבקר את השלטון שלהם אבל כן היו יכולים לבקר כל שלטון אחר, למדינה ריבונית יש קשרים סבוכים עם כלל מדינות העולם, ולכן היא צריכה להיזהר ביחסיה עם כולם. זאת ועוד: מהות הרעיון הציוני אינה תוספת מטוסי קרב וטנקים לשטעטל היהודי, אלא היפוכה של פירמידת הערכים היהודית: האינטרס הקיומי וברית הגורל קודמים לברית הייעוד, ואסור לסכן אינטרסים לאומיים קיומיים לטובת ערכים רוחניים. זה נכון גם כלפי ימין משיחי שמאמין שאם רק נעשה הטוב בעיני ה' מובטחנו ששום צרה לא תבוא עלינו, וגם כלפי שמאל משיחי שמשוכנע שמדינת היהודים צריכה להטיל על עצמה מגבלות מוסריות מופרזות. למרבה הצער, יש יותר מדי ציונים משני הצדדים שרוצים מאוד מדינה יהודית, תוך כדי התנהלות כאינטלקטואלים או מנהיגי דת קוסמופוליטיים, ששום אחריות מעשית אינה עומדת לנגד עיניהם.
בדילמה בין החכם לצודק אין "פתרון בית ספר", ויש להכריע הכרעה פרטנית בכל מצב ומצב; אבל נדרשות שתי הסתייגויות חשובות. האחת, הפשוטה יותר, היא ההבחנה בין הפן המדיני לפן האזרחי. גם אם המדינה רשאית ואף חייבת להיות זהירה בתגובותיה המדיניות, הציבור וגם המדינה חייבים לחבק בבירור את העם האוקראיני. לא רק במשלוחים הומניטריים, החשובים כשלעצמם, אלא גם בצורך לסייע לא רק לישראלים וליהודים הרוצים להימלט מאוקראינה, אלא ככל האפשר גם ללא יהודים (לא על חשבון היהודים והישראלים, אלא ככל האפשר לצידם). ומדובר גם בצורך לאפשר לאוקראינים, גם מי שאינם יהודים או זכאי חוק השבות, לקבל מקלט זמני בישראל בלי עיכוב בירוקרטי מיותר.
נכון, הם אינם פליטים בהגדרה המקובלת של המונח. אף אחד מהם לא יכול להגיע לכאן בטיסה ישירה מאוקראינה. כולם עברו דרך מדינה שלישית, שלכאורה היו יכולים לקבל בה את המקלט שהם מבקשים. אבל אם בכל זאת בחר מי מהם לעשות את כל הדרך מרומניה או מולדובה לישראל, אחרי שלכאורה כבר הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, חזקה שיש לו סיבה טובה לכך (חברים או קרובים רחוקים, שיכולים להעניק בית חם). צריך להבטיח שלא ישתקעו בארץ. ייתכן שאפילו אזיק אלקטרוני הוא ברירה סבירה. אבל דרישת ערבות מהחבר או הקרוב נראית משפילה. ממילא, כמעט כל אחד יהיה מוכן להקריב 10,000 שקל כדי להציל חבר קרוב.
וההסתייגות החשובה יותר: גם אם מותר לשקול שיקולים מעשיים מול רודנים, אסור ללכת לקיצוניות השנייה של הצטרפות לנבלים. למרבה הצער, זה הדבר העצוב והמצמרר שקרה לחלק מאנשי הימין השבוע: פוטין הועלה פתאום על ראש שמחתם. זה חלק מאימוץ מלא של ריאל־פוליטיק קיצוני שמאפיין את הימין בשנים האחרונות, ולפיו אין יותר ערכים, רק אינטרסים.
כדאי לזכור בעניין הזה את לקח 1938: גם אם נניח שנוויל צ'מברליין של דורנו חלש ופחדן (והוא בוודאי פחות חלש מהמקור), החלופה היא לא לתמוך בהיטלר, אלא לפעול להצמחתו של צ'רצ'יל. ועוד לקח, על־זמני: אם הדבקות בחכם לעומת הצודק נעשית קיצונית מדי, היא עלולה להתגלות בסופו של דבר גם כלא חכמה.
