אם להיות קצת ציניים ולומר את האמת, מזל שהמטורף בצד שלנו. כי ההחלטה הכבירה של הנשיא טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל, היא כמעט תולדה של תאונה היסטורית. מדברי הנואמים באירוע העברת השגרירות התברר עוד יותר עד כמה קבוצה קטנה ומלוכדת סביב הנשיא – ג'ארד קושנר, דיוויד פרידמן, ג'ייסון גרינבלט, סגן הנשיא מייק פנס ועוד כמה – הובילה אותו להחלטה ההיסטורית. כמובן, טראמפ אינו ילד וברור לגמרי שאם לא היה מי שהוא, העלאת השגרירות לא הייתה יוצאת אל הפועל. אבל, זה בדיוק העניין.
הרי ניצחונו של טראמפ בבחירות לנשיאות, נגד כל הסיכויים, נגד כל מוקדי הכוח בארה"ב ובעולם, לא היה אלא ידו של א-לוהים. ומשנבחר, אנחנו צריכים להודות לאותו יושב במרומים, שהוא עצמו והקבוצה שסביבו אוהבי ישראל עד כלות, ואמיצים באופן בלתי רגיל. כי ממש כשם שהצטברות הסיבות והנסיבות הללו, שיחקו לטובתנו, כך אותה יד נעלמה שמנהלת את העניינים יכולה הייתה, חלילה, לרקום עלילה הפוכה לגמרי. לא מכות רכות כמו אלה שנתן אובמה, אלא הפקרה מוחלטת ואפילו הענשה, כמו טראמפ, אבל הפוך.
אז למזלנו, היום נעשה צדק היסטורי והקהילה הבינלאומית החלה להכיר בירושלים. יש את כל הסיבות לחשוב, שאחרי ארה"ב יבואו מדינות נוספות, כפי שכבר מתחיל לקרות. אבל, דווקא ברגע הזה צריך לזכור, ששום דבר ממה שקרה היום, לא בגללנו וכמעט לא בידינו.
א-לוהים הוזכר היום בטקס לא מעט פעמים, גם על ידי הרבנים, גם על ידי הכמרים, ובדין הוזכר. אמנם הערבוב הבין דתי הזה הוא אירוע מטלטל עם השלכות מסקרנות לעתיד, אך העיקר הוא שאחרי היום ההיסטורי הזה ברור עוד יותר שעם כל הכבוד למאמץ האנושי – ויש כמובן הרבה כבוד – בסופו של דבר יש דברים נסתרים לא נבין לא נדע, אשר לידם אנו מתגמדים, הן בגלל גודל האירוע ההיסטורי של ההכרה בירושלים, הן מפני שקטנות בני האנוש זועקת ממנו לשמים.
