טרור העפיפונים. שם כל־כך חמוד, כל־כך מתוק, כל־כך מעורר השראה. טרור פואטי כזה עוד לא היה לנו. הייתה האינתיפאדה הראשונה, שבואו נודה על האמת – זה שם גנרי ברמות קשות. מטורף להיזכר כמה חסרי מעוף היו אז. סתם אבנים ובקבוקי תבערה. ולחשוב שכולה ארבעה עשורים מפרידים בין הטרוריסטים של עכשיו לאלו של אז. כמה עברנו, כמה התפתחנו, כמה התקדמנו.
והייתה האינתיפאדה השנייה – שזה מביך ברמות שאפילו לא חשבו על שם אחר בשבילה, וסתם מספרו אותה. ברמת אמצעי הלחימה, בהחלט נרשמה התקדמות. פה כבר נכנסו לפעולה מחבלים מתאבדים בבחינת 'תמות נפשי עם יהודים' – ללא ספק עלייה במדד המעוף (נכון, פיגועי התאבדות התרחשו כבר בשנות התשעים, אבל אין מה להשוות את ההיקפים: 21 פיגועי התאבדות באינתיפאדה הראשונה, מול 129 באינתיפאדה השנייה, כשהשיא נרשם בין 2001 ל־2003).
והיו שיגורי רקטות, שחוץ מהרס שגרת חייהם של תושבי שדרות ועוטף עזה, כוונו בשיא היצירתיות שלהן גם כלפי ירושלים ותל־אביב. מדינה שלמה השתגעה. את הניקוד הגבוה ביותר בקטגוריית שיגור רקטות לישראל קטפו פצצות הזרחן ששוגרו מעזה, וגם כמובן את "פרס הקיימות לטרור". מנימוקי הזכייה: "הפלסטינים טענו שהזרחן נלקח מרקטות ופצצות שירה צה"ל במהלך מבצע 'עופרת יצוקה' ולא התפוצצו. ישראל אמנם הכחישה בתוקף שימוש בפצצות כאלה אבל שימוש חוזר בחומרים מסוכנים הוא אחד מהדגלים החשובים של 'קיימות לטרור', ועל כן הוחלט פה אחד להעניקו לפצצות הזרחן".
החל משנת 2015, היצירתיות נוזלת לפלסטינים מכל החורים. גרזנים (שהורגים), מספריים, סכיני מטבח ומה שבא ליד. גם ברמת השמות אנחנו עדים לפרץ של רעננות מחשבתית: "אינתיפאדת הסכינים", "אינתיפאדת היחידים", "אינתיפאדת הבודדים" ועוד הסכין נטויה. ויש פה גם יופי גדול. סוף־סוף רואים את השפעות העולם המערבי חודרות. פתאום קם מחבל ומרגיש שהוא שאהיד. האינדיבידואל פורץ החוצה. לא צריך התארגנות, לא צריך שמישהו "ייקח אחריות". כל אחד הוא עולם ומלואו שיכול להחריב עולם ומלואו.
וישנו הטרור שבקצה המנהרה. כאן כבר נכנסת לתמונה נשיפה פואטית בעורף העפיפונים. יש משהו חזק במנהרות טרור. אנחנו בונים גדרות או חומות, והם חופרים מתחת לאדמה. חשיבה מחוץ לקופסה, ללא ספק. מה גם שבגלל התנאים הפיזיים גם ילדים השתתפו בחפירת מנהרות הטרור, בשל ממדיהם הקטנים. מעניין לראות את המסורת עוברת מדור לדור, את נשיאת 'לפיד הטרור' או במקרה הזה 'אֵת הטרור' מאב לבן. ואין מה לעשות, במלחמה כמו במלחמה, גם ילדים משלמים את ליטרת הבשר שלהם. 160 ילדים נהרגו בחפירת המנהרות. הרי לטרור אין גיל, וגיל זה לא חומה.
אבל העפיפונים. זה באמת משהו מיוחד, כמעט קסום. בשלל צורות, בצבעוניות עזה או בשקיפות עדינה, ועם כוונה ברורה לזרוע הרס וחורבן, מרחפים העפיפונים מגבול עזה אל היישובים בגבול עזה. איום מרחף מעל ראשנו. רק ביום שלישי נגרמו שש שריפות בכמה מוקדים בעוטף עזה. ואם ביצירתיות עסקינן, אלה היו כבר דור 2 של עפיפוני החבלה. הפלסטינים שכללו את השיטות ושיגרו מתוך שטח הרצועה גם בלונים מלאים בגז הליום ולפיד.
החזית העממית
יש משהו במוניטין שהפלסטינים בונים לעצמם דרך לחימה בעפיפונים. מלחמה עממית, דלת משאבים אך עזת רוח ונחישות. דוד עם קלע העפיפון שפוגע בול בפוני של המתיישבים בעוטף עזה, מול ישראל, גוליית האכזרי, שמגיב באמצעות כלי טיס ומפציץ עמדה של חמאס בצפון רצועת עזה. כן, זה לא נראה טוב. מֶרכבת ברזל אווירית מול ניירות צבעוניים עם דבק וחוטים. אין ספק, מדד היצירתיות בשיא השיאים שלו. ממש מרקיע שחקים.
את התמונות מהמתרחש בעוטף עזה אני מקבלת ישירות לווריד דרך קבוצת הווטסאספ המשפחתית שלנו. אח שלי הוא חקלאי בבני־נצרים שבחבל שלום, והוא מעלה מדי יום סרטונים ותמונות: שדות בוערים, עפיפון הצבוע בשחור־לבן־אדום־ירוק מוטל על הארץ ועשן מיתמר השמימה, ובמקביל לכך תמונות מהחממות שלו – היבול החדש, ארגזי עגבניות מלווים בשברי פסוקים "בוא יבוא ברינה", וצעיר ילדיו בין השנתיים שעוזר בעבודת השדה בדרכו הלא עוזרת במיוחד. כן, אלה הם חיינו בזמן האחרון, יכול להיות יותר טוב, יכול להיות אסון.
הי! הנה עפיפון! מי לא אוהב לראות עפיפון בשמיים? הי, הנה ראיתי ראשון! זה הרי תמיד משמח ומרחיב לב. לא נכון, אני ראיתי קודם! איך הפך משחק ילדים, או אם תרצו ברוח הימים 'Toy', לכלי נשק? אבא, תגיד לו שלא ישקר! משהו בצבעוניות, בחוטים המתנפנפים, בשיוט על פני גלי הרוח. אימא אימא, תראי איזה מגניב! יש משהו טורד מנוחה באופן מיוחד בעפיפון חבלה. אבא, למה יש אש על עפיפון? בגיוס הילדות והתום אל שורות הטרור. אימא תראי! הוא נוחת לידינו! בהטענת משחק ילדים במטען כבד, שלילי, מאיים, מפחיד. אמאל'ה! השדה פה בוער. ביכולת אמיתית לשבש את החיים. ילדים, בואו נעוף מפה. זה לא עפיפון, זה אמל"ח.
