המראות הקשים של המלחמה באוקראינה מעלים על סדר היום התקשורתי שמות ערים שבדרך כלל ממעטים לשמוע עליהן. אנו שומעים עתה חדשות לבקרים על קייב, אודסה, חרסון, לביב, וחרקיב (את שתי האחרונות חלקנו מנסים להתרגל לבטא בהיגוי האוקראיני). ערים אלה, ששמותיהן משתלבים אצלנו עתה עם מפת ההפצצות והפלישה הרוסית, מעוררות לעיתים גם הדים של זיכרון היסטורי. מעת לעת משורבבת לאיזכורן גם התייחסות לזיכרון השואה – השוואה כזו או אחרת בין אחד הצדדים הלוחמים לנאצים או לחילופין עמידה צדקנית על כך שאין כל מקום להשוואה כזו בגלל שזוועות השואה היו נוראות בהרבה. איזכור הפגיעה – שהייתה או לא הייתה – באתר הזיכרון של באבי יאר סמוך לקייב סיפק הזדמנות נוספת לשיח הזה. סנטימנט נוסף שמזוהה עם אוקראינה ועולה בתקשורת הישראלית נוגע לאומן – מקום ציון קבורתו של ר' נחמן מברסלב שהפך בשנים האחרונות לאתר עלייה לרגל לישראלים רבים.
ההתמקדות הישראלית בזיכרון השואה מצד אחד, ובאומן מצד שני, היא בעיני סימפטום לתודעה ההיסטורית החסרה שמאפיינת את המרחב הציבורי שלנו. מבט יותר מעמיק על מפת אוקראינה היה יכול להעלות בזיכרון כמעט את כל התחנות המשמעותיות בהיסטוריה היהודית המודרנית. קייב, למשל, היא לא רק ערש התרבות הרוסית והאוקראינית כאחד – היא הייתה גם מקום מגוריו של שלום בן מנחם נחום רבינוביץ' , המוכר לנו כשלום עליכם, במשך תקופה משמעותית ביצירתו. רבינוביץ' כינה אותה ביצירתו יהופץ ובה הוא כתב את סיפור "טוביה החולב" שמתרחש במרחב הכפרי שמקיף קייב – ממש באותה איזורים שנרמסים עתה על ידי הצבא הרוסי. גם יצירתו של שלום יעקב אברמוביץ' המוכר בשם מנדלי מוכר ספרים, שנודעת במבט הביקורתי הנוקב על יהדות מזרח אירופה, מתרחשת בחלקה הגדול במרחבי אוקראינה ושם ממוקמת גם העיר בוצ'אץ' – מקום התרחשותם של מיטב סיפוריו של ש"י עגנון.
בחרקיב, הסמוכה יותר לגבול הרוסי וחלקים רבים בה עלו באש כתוצאה מההפגזות הרוסיות הוקמה ב- 1882 תנועת ביל"ו ("בית יעקב לכו ונלכה") שחלק ממייסדיה נמנו עם מקימי ראשון לציון, וכעשרים שנה מאוחר יותר התארגנו בה מתנגדי תוכנית אוגנדה של הרצל. לביב, שהייתה מוכרת בעולמם של היהודים כלמברג וז'יטומיר היו מרכזי השכלה חשובים ואילו חרסון שכנה בסמיכות למושבות החקלאיות היהודיות שהוקמו בדרום אוקראינה בתקופה הסובייטית. העיירה מז'יבוז', מקום התגלותו של הבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות שוכנת אף היא באוקראינה וכך גם העיר ברדיצ'ב – אחד המרכזים החשובים של תנועת החסידות.
העיר אודסה שעל חוף הים השחור הייתה מעוז של תנועת ההשכלה העברית והמרכז של תנועת חובבי ציון בהנהגתם של יהודה לייב פינסקר ומשה לייב לילנבלום ושם חי גם שמעון דובנוב והגה את מפעלו ההיסטורי העצום. חיים נחמן ביאליק, שמוכר לכולנו כמשורר הלאומי, הפך למה שהפך במידה רבה הודות למפגש שלו עם המרכז התרבותי היהודי באודסה, שם פגש גם את אחד העם ומובילי תרבות עבריים אחרים. אודסה, העיר המודרנית והחילונית השוכנת על חוף הים השחור הייתה גם במשך תקופה ארוכה עירו של מאיר דיזינגוף. היצירה העברית שהתגבשה באודסה, כמו גם רחובותיה העשויים שתי וערב, שימשו הלכה למעשה השראה להקמתה ולדמותה של העיר תל אביב – כך שניתן לראות את העיר הזו שהרוסים מבקשים עתה לכבוש כחלק ממהלך של ניתוק אוקראינה מחופי הים השחור כעיר העברית הראשונה שלפני העיר העברית הראשונה.
ישראלים רבים מגלים סולידריות עם המתרחש כיום באוקראינה, אבל ההיעדר הכמעט מוחלט של ההתייחסות לעומק ההיסטורי של הציביליזציה היהודית שהתקיימה באיזור – שלטעמי חשוב לא פחות ואולי אף יותר ממה שמייצג באבי יאר – הוא זועק בעיני. מבעד לאופן החסר בו מיוצג העבר היהודי באוקראינה משתקפת תמונה היסטורית חלקית ומעוותת. התמונה הזו נותנת אולי מקום עמום לזיכרון של העיירה היהודית והתנועה החסידית ואז מדלגת היישר אל אימי השואה – לעיתים גם תוך התייחסות צדקנית, שטחית ומכלילה ליחסם של האוקראינים ליהודים בתקופה זו – מבלי להתייחס לעולם היהודי העשיר והמורכב שהתקיים שם קודם לכן ושכבה נוספת של שרידיו עולה עתה באש.
