לקריאת הפרקים הקודמים:
החלק המעצבן בכל הסיפור הזה הוא שמיכל כל כך רוצה לאהוב את שמיל, ולכן היא כל כך שונאת אותו כשהוא שותה. כאילו היא נלחמת מול השתייה על האדם הזה, ולפעמים היא מפסידה ולפעמים היא מנצחת ולפעמים, כמו היום, היא לא מפסידה ולא מנצחת אלא עסוקה בשאלות אחרות בכלל. למשל, למה החברות שלה מהתיכון לא חושבות שהיא חלק מהחבורה שלהן ולמה היא צריכה להתחנן כדי לבוא לאירוע שמלכתחילה היה ברור שאף אחד לא רוצה אותה שם.
איך היה מביך. אתם לא מבינים איך היה מביך. היא פגשה בטעות את אסנת ברחוב, בדרך לסופר, והן התחילו לפטפט, ואחרי דקה אסנת אמרה נו, אז נתראה בעוד שבוע? ומיכל אמרה מה, מה בעוד שבוע, ואסנת אמרה אופס, וכמובן שלא הייתה ברירה אלא להגיד רגע, קבעתן משהו ולא הזמנתן אותי? כן, הן קבעו ערב גלידות ופריינדס. כמובן שהן חשבו שתהיי עסוקה. ברגישות אסנת אמרה את זה, כאילו 'עסוקה' זה שם קוד ל'בילוי בספא' ולא 'משכיבה את הילדים כי בן הזוג שלי בדיכאון או בהיי או שיכור', ואחרי כל המבוכה כבר לא הייתה לאסנת ברירה אלא להזמין את מיכל גם, ואחרי כל זה למיכל כבר לא הייתה ברירה אלא לבוא.
מי זו מיכל. היא שואלת את עצמה את זה לפעמים. מול המראה באמבטיה, מצחצחת שיניים ופתאום עולה לה לראש השאלה מי זו מיכל. אמא לעידו ולאסף, זו תשובה אחת. בת זוג לשמיל זו תשובה שנייה. מתמודדת משפחתית עם אלכוהוליסט שמסרב להכיר בזה זו תשובה שלישית. ביום יום עובדת בעמותה שמנגישה מידע לאוכלוסיות מוחלשות. היא מתפקדת בתור עלה התאנה הלבן הפריבילגי של העמותה, כמו שאוהד מהמשרד אוהב להגיד בחצי חיוך כשהם מכינים תה אחד ליד השניה במטבחון. יש משהו אינטימי בהכנת התה הזו אבל אנחנו לא מדברים על זה. הו לא. עמותה קטנה. היא שם בטעות. אין לה הרבה חברות מהשכונה או מהגינה הציבורית. יש לה רק כמה חברות מהתיכון, שעשו הערב ערב גלידה ופריינדס, ולא הזמינו אותה.
למה לא? למה לא להזמין אותה, זה מה שהיא לא מבינה. מה, היא עושה רעש? צרות? נכנסת כמו מוריה ברגל גסה לתוך החדר וצועקת "עשיתי קצר נא לא לשפוט"? היא מעליבה את נעמי? את אסנת? מישהי אחרת? בסך הכל יושבת בצד, לפעמים שותה קפה, מהנהנת במקומות הנכונים, צוחקת בקול כשצריך. למה לא להזמין אותה? מכל הבנות שם בחדר היא הכי צריכה חברות. אין לה חברות מהעמותה. אין לה חברות מהגינה או מהשכונה. עדיין לא התאקלמה. שמיל התאקלם, בטח, אבל היא לנצח תהיה 'אשתו של שמיל'. יש לה מעט חברות שהיא שומרת איתן על קשר עוד מהתיכון. למה לא להזמין?
היא הכי צריכה.
שמיל התחיל לשתות לפני כמה, שלש שנים בערך? היא לא הייתה בטוחה. זה התחיל בקטנה, בירות פה ושם. שטויות, גם היא שתתה בירות. עכשיו במבט לאחור היא חשבה שזה כנראה קשור ללידה של עידו, לרגע ההוא אחרי שנה בערך שבו הפיזיותרפיסט מהתפתחות הילד אמר "טוב, אני חושב שלא יזיק לו פיזיותרפיה, ואני מקווה שלא איחרנו את המועד" ככה הוא אמר, ואלמלא הוא היה פיזיותרפיסט נהדר שכזה, עדין, היא הייתה מתפרצת עליו. אבל היא לא התפרצה, וגם שמיל לא, וכשהם חזרו הביתה הוא שלף בקבוק ויסקי מהארון ומזג שתי כוסות ושתה, כאילו זה היה הדבר הנכון והיחיד לעשות. ומאז היו לו ימים יפים יותר ופחות אבל בגדול, בגדול היא הרגישה שהוא החליף אותה באלכוהול. איזה דבר מוזר, להתחרות עם בקבוק על המקום שלך בתוך הלב של מישהו.
החבר'ה מהגינה חושבים שהוא הכי מגניב. הוא תמיד יורד אליהם קצת שיכור, מצחצח שיניים לפני כדי להסוות את הריח. הוא קליל, זורם, מצחיק. מיכל יודעת שהוא היה כזה גם פעם ושעכשיו הוא הרבה יותר חרדתי אבל הם לא יודעים, לא שזה האלכוהול, ולא שהוא ככה גם בלעדיו. רק מבסוטים על הבדיחות והאנרגיות שלו, וחושבים שהוא התחתן עם מישהי שמכבה אותו. לא יודעים שבפועל היא מחזיקה את הבית בזמן שהוא שותה, הדביל.
הקיצור, זה כל מה שהיה לפני כן וככה היום בחמש בערב היא לקחה את אסף ונסעה. אמרה לשמיל גם ככה אתה יורד לגינה, קח את עידו. תשחקו קצת. זה היה הימור אבל לא מוגזם. הימור מושכל מה שמכונה. עידו ילד מספיק גדול כדי להכין סנדוויץ' לבד. שמיל מבוגר מספיק שפוי כדי להצליח לא להשתכר לגמרי עד שעידו ילך לישון. אסף היה אצלה. מה כבר יכול להשתבש?
הכל, מה אתם יודעים. הכל יכול להשתבש. ילד שמתעורר בבכי וצורח יכול להיות. איחורים. כאבי ראש. הנה למשל היא קבעה לאסוף את אסנת מתחת לבית שלה ולנסוע לנעמי, שגרה בעיר אחרת, בת־ים או משהו, אבל אסנת לא חיכתה לה למטה. כשמיכל התקשרה, אסנת התחילה להסביר שהיא עדיין לא התלבשה או התקלחה או משהו כזה, אז היא חיכתה לאסנת. עשרים וחמש דקות היא חיכתה ברכב, מושפלת, מחכה שהוד מעלתה תרד מקולחת ואסופה אל העם. אחר כך היו פקקים. אסנת ניהלה שיחות טלפון עם הורים של תלמידים שלה ברכב, ואחר כך שטחה את עמדתה לגבי תזונה, ספורט והקשר הרופף של מיכל עם שני אלה. זה היה נורא.
בבית של נעמי כולן הנהנו אליה, אבל אף אחד לא דיברה איתה. הן דיברו על דברים שעניינו אותן – התואר השני, רכישת דירות, הרחבה של איזה קיבוץ שאולי יהיו שם דירות שוות בזול, איזו תכנית ריאליטי בישול שלא היה לה מתי לראות. היא ישבה שם בצד, הניקה את אסף שצרח ולא נרגע, והרגישה לא שייכת. כאילו כל השיחות מתנהלות בין אנשים והיא לא חלק מהשיחה הזו. אחר כך הן אכלו גלידה (היא לא אכלה) וראו פרקים של 'חברים', ואז, רק אז, כשהיא מנסה להוציא גרעפס מול צ'נדלר וג'ואי, פתאום הבינה מיכל שהיא לא חייבת, והיא פשוט לקחה את אסף הבוכה, אמרה לאסנת 'אני הולכת', ואסנת אמרה 'איך אני אחזור' ומיכל אמרה 'את תסתדרי. מוזמנת אם בא לך. אני יוצאת עכשיו', ויצאה. היא חיכתה חמש דקות לראות אם אסנת יוצאת, היא לא יצאה, וההקלה שמיכל חשה הייתה כמעט מוחשית.
אסף נרגע לאט לאט עם טלטולי הרכב והדרך חזרה הייתה מהירה פי כמה מההלוך, אבל גם עצובה יותר. כי יחד עם תחושת ה'סוף סוף' שאחזה במיכל כשסוף סוף הצליחה להתנתק מהחבורה הזו, ירדה גם עצבות עמוקה, אולי אפילו בדידות, מעין התחושה שאין לה אף אחד בעולם, שהאיש שלה לא מתייחס אליה, שאין לה חברות, שאין לה חברים לעבודה, שהעולם כולו סואן סביבה והיא כמו אי תקוע בתוך הזרם, בלי גשר לאף אחד על היבשה.
היא הגיעה הביתה מוקדם משחשבה ובשמונה וחצי כבר הייתה בבית, נכנסה עם הסלקל ועם אסף מנמנם, שמעה נחירות של עידו ישן. שמיל ישב ליד שולחן המטבח ושתה קפה, והיה ברור שהוא פיכח. הוא הרים אליה עיניים, והיא יכולה הייתה להישבע שהוא חייך אליה ושאל איך היה. "היה בסדר," היא אמרה במרירות, למרות שלא היה בסדר בכלל, ואחר כך אמרה, "אני חושבת שאני צריכה חברות חדשות". שמיל הנהן אליה, כאילו הוא מבין. היא לא הצליחה להתאפק.
"לא שתית?" היא שאלה. "אני יכולה להישבע שהכנת לעצמך קפה מחוזק פלוס פלוס".
"אה," הופתע שמיל. "את – את יודעת שאני – כאילו, שככה אני שותה את הקפה –"
"תעשה לי טובה," אמרה מיכל.
"הכנתי," הוא נכנע, "אבל דניאל מהגינה שתה לי את הכל בלי לדעת שזה עם אלכוהול"
"שיהיה לו לבריאות," היא אמרה. "כל הכבוד שלא שתית חדש".
"לא הספקתי," הוא אמר. "חזרתי הביתה עם עידו, שיגע אותי הילד, לא הסכים לחזור ואחר כך לא הסכים לאכול, או להתקלח, או לישון. פשוט לא הסכים להירדם. ניסיתי להכין לי משהו אבל כל הזמן הוא צרח וביקש וקרא והתחנן, אז לא הייתה לי ברירה וישבתי לידו עד שהוא נרדם, ואז באת".
"אז הרסתי לך את התכנונים," היא אמרה.
"כן," אמר שמיל. "אבל זה בסדר".
אסף התעורר והתחיל לבכות. שמיל נאנח והרים אותו, טופח לו על הגב שיוציא את האוויר. אסף הוציא את הגרעפס, ושמיל חייך אליה והניח את הילד על השטיח, שם נרדם. זה היה כל כך נורמלי. היא לא האמינה שזה ככה. משפחה רגילה. אמא שלא מחזיקה שני ילדים כל הזמן. אבא שלא שותה או עובד או ישן. סתם כך, חיים רגילים, כמו שיש לכל האנשים סביבה. אני אוהבת אותו, חשבה לעצמה בהפתעה. ממש ממש אוהבת.
היא חייכה אליו, התיישבה בכיסא, שלחה רגליים קדימה.
"אני גם אשמח לקפה," היא אמרה.
