לפני שהתחתנתי בפעם השנייה, אנשים טובים ואכפתיים שאוהבים אותי באמת ובתמים, ניסו להניא אותי מהבחירה המוזרה הזאת. בשביל מה? הם שאלו. למה את צריכה את זה? היום הכל "לאבי דאבי", היום הכל נפלא, אבל מחר, את יודעת, כשההתאהבות הגדולה והראשונית תחלוף, את יודעת בדיוק מה יקרה.
האמת? לא ידעתי בדיוק מה יקרה. לא הסכמתי לקבל את זה. ניסיתי להסביר שאצלנו זה לא יהיה ככה. אנחנו לא רבים בכלל. בכלל.
בכלל? הגבות המורמות ממילא, רק התרוממו עוד יותר. איזו זוגיות בעייתית… מי שלא רב, לא מאוהב. כנראה שזה לא זה. לא מספיק אכפת לכם, כנראה, אחרת הייתם רבים.
אנשים באמת מאמינים בזה. אנשים מבוגרים, שעברו דבר או שניים בחיים, ששונאים שהילדים שלהם רבים, שלא מאמינים במלחמות, שמתחרטים על מריבות, חושבים שזוגיות טובה כוללת מריבות.
בנישואים הראשונים שלי, מריבות היו עניין שבשגרה. הקושי היה להפסיק אותן. בסוף, התחלתי להתעלם ממנו ואני מניחה שגם הוא ממני. באמת הפסקנו לריב, אבל מהסיבות הלא נכונות. היינו מותשים.
מי שמכיר את נדב יודע שזה כמעט בלתי אפשרי לריב איתו. גם אם מתחילים משהו, הוא בחיים לא ממשיך. ואם אין צד שני, צר לי לאכזב, גם אין מריבה. גם איתי מאד קשה לריב. יותר פשוט מאשר עם נדב, אבל עדיין, לא כל כך קל.
זה לא נובע מהעובדה שאנחנו מסכימים על הכל. אנחנו לא. זה לא נובע מזה שהכל כאן פשוט. הכל כאן ממש לא פשוט.
זה נובע מהעובדה שאנחנו לוקחים אחריות על הרגשות שלנו. כשמשהו כואב לי, אני מטפלת בעצמי, בודקת את עצמי ולא מאשימה את נדב בכאב שלי גם אם הוא קשור ישירות אליו.
אם הוא שכח לקנות טחינה, אני לא כועסת עליו שהוא שכח לקנות טחינה. אני לא שואלת: "למה שכחת" או "איך עשית לי את זה". אני גם לא מפרשנת לעצמי פרשנויות שונות כגון "כנראה שאני ממש לא חשובה לך". הרי גם אני שוכחת דברים חשובים מאד לפעמים. מתי בפעם האחרונה זכרתי לבדוק שמן או מים באוטו? כי אלה דברים ממש חשובים והמכונית שלי ממש חשובה ובכל זאת… אני לא בודקת שמן מים באוטו.
אנחנו מתמודדים עם הרגשות שלנו בעצמנו. לוקחים עליהם מאה אחוז אחריות ולא מאשימים אף אחד אחר באיך שאנחנו מרגישים. אם העובדה שנדב לא קנה טחינה גורמת לי לעצב, אז אני אהיה עצובה. אני אאפשר לעצב להתקיים בתוכי. אני נושמת את העצב, מסכימה לו להתקיים בתוכי ובמקום להטיל אותו בכעס בחזרה על האיש שלי, אני משתפת אותו בכאב שלי.
האם אנחנו תמיד מצליחים? לא. אפילו נדב מצליח רק רוב הזמן. רבנו אולי שלוש או ארבע פעמים מאז שאנחנו יחד וזה היה לא נעים בכלל והזכיר לנו טוב טוב למה אנחנו לא מוכנים לחזור למקומות האלה.
מלחמות על טחינה לא יהיו כאן. ולא כי נתעייף מהן, אנחנו אפילו לא נתחיל בהן.
בטור הבא על געגועים כואבים מאד ואיך במקום להתפוצץ על נדב, התקרבתי אליו עוד.
