א. יש משל שאני מאוד אוהב, שקראתי בפייסבוק אצל חמוטל שהינו. אכתוב אותו בלשוני:
יום אחד ראה שוליית הנגר תפוחים על העץ, ושאל את רבו אם הוא יכול לקטוף עבורו כמה פירות. אמר לו הנגר: אתה מוזמן לקטוף אותם בעצמך. בחצר מונחים קרשים, ואתה כבר יודע איפה מאופסנים כלי העבודה; תכין לעצמך שרפרף, עלה עליו וקטוף את הפירות. הילד נענה לאתגר, לקח מסור, פטיש ומסמרים, חישב, ניסר, חיבר והשלים תוך כמה שעות שרפרף לתפארת. הוא עלה עליו, קטף לו שלושה תפוחים ואכל אותם בסיפוק של השלמת משימה.
למחרת הוא ראה שגם האגסים שבחצר הבשילו. שוב הוא פנה לרבו ושאל אם הוא יוכל לקטוף, ושוב אמר לו רבו כמו אתמול: לך תכין לעצמך שרפרף, עלה עליו וקטוף בעצמך את הפירות.
ב. ביום הראשון, כותבת חמוטל, הציווי של הנגר הגיוני וחינוכי: במקום לתת לילד את כל מה שהוא מבקש על מגש של כסף, למד אותו להתאמץ, ליצור, לדאוג לעצמו בכוחות עצמו. אבל ביום השני המעשה הזה הוא רק כאילו-חינוכי: הרי הדבר ההגיוני הוא לומר לילד לקחת את השרפרף שהוא בנה אתמול, לעלות עליו ולקטוף את האגסים. למה לבנות שרפרף חדש?
לחנך למאמץ זה מצוין, אנחנו בעד אנשים שלא נרתעים מאתגרים, שיודעים ליצור וליזום. אנחנו לא רוצים להרגיל את התלמידים שלנו לחפש קיצורי דרך שיעזרו להם להשיג מטרה מקומית, בלי לרכוש את הידע הדרוש בשביל הפעם הבאה. אבל אין שום תועלת לגרום לתלמיד להתאמץ לשווא, ללמד אותו דרך קשה ומסובכת בזמן שיש דרך פשוטה שתביא לאותה תוצאה. אתה מספר לו שזו הדרך היחידה, מתוך מטרה להרגיל אותו להשקיע, אבל הוא לא טיפש, הוא רואה שיש דרך פשוטה יותר ומאבד אמון. צריך לשמור על האיזון העדין הזה, ולא להתפתות לנתק בין המאמץ והמטרה.
ג. בעולם התורה התופעה הזו נפוצה מאוד.
פעם פתחתי בפייסבוק דיון על הנטייה שהייתה אופנתית להחריד בזמנו, לכתוב טקסטים לא מפוסקים. אחת הראיות שעלו לטובת הנמנעים מלפסק – גם הגמרא לא מפוסקת! מגיב אחר כתב בהיגיון (נדמה לי שאתם יכולים כבר להבין לאן דעתי נוטה בדיון ההוא) שאם היינו מצליחים לשמר את הפיסוק המקורי של הגמרא, היו נחסכות אינספור מחלוקות, שחלק ניכר מהן גם מגיע להכרעות שונות בהלכה.
וזה אפילו יותר בסיסי מהמחלוקות בין הראשונים, ונוגע לכל לומד מתחיל. כשאדם פותח דף גמרא, ככל שהוא יוציא יותר אנרגיות על הבנת המילים וחלוקת המשפטים, יישאר לו פחות כוח להבין את המהלך הכללי, את ההיגיון של הגמרא.
בדור האחרון יש שפע ספרי עזר לגמרא, כמו ההוצאות של שוטנשטיין ומתיבתא. שמעתי על אנשים שמסרבים להיעזר בהם, ומתמידים בדרך הישנה והטובה – אם יש להם שאלה הם יסתכלו במהרש"א, שיפתור להם את הקושייה בערך ברבע או שליש מהמקרים, אחר כך יחפשו איזה אוצר מפרשים, ובסופו של דבר יסיימו בדרך כלל בלי פתרון, אחרי רבע שעה של מאמץ. הם מהללים את המאמץ הזה – לדבריהם הוא בונה בך חיבור נפשי עמוק לתורה, שלא יגיע אם נבחר בקיצורי דרך.
גם אני לא חושש ממאמץ, אבל אם הוא העיקר, אני יכול גם לכתוב את הגמרא בכתב מראה, באתב"ש ובכתב רש"י. אני יכול להבטיח לכם שייקח הרבה זמן ומאמץ כדי לפענח את הטקסט, אבל אני לא יכול להבטיח שהזמן והמאמץ האלה יבנו חיבור חיובי לתורה. עדיף להשקיע בחזרות, בהרחבות ובהספק גדול יותר, במקום לשבור את השיניים.
ד. כשהחגיגה נגמרת.
לומדי הדף היומי כבר התרגלו לערוך סיום מסכת בממוצע פעם בחודש, כשהמסכתות בסוף סדר מועד הלכו והתקצרו. ועכשיו עומדת בפתח מסכת יבמות, שהולכת ללוות אותנו בחודשים הקרובים עם כל הסיפורים המסובכים והטרגיים על אחים, צרות וצרות צרותיהן. בסבב הקודם, אני מודה, לא הצלחתי לעמוד בקצב, פתחתי פער שהלך והצטבר ולבסוף הספקתי רק שליש מהמסכת וחברתי בחזרה אל הקצב בתחילת כתובות.
בדור שלנו יש אינספור ספרי עזר, טבלאות וגרפים שזמינים בלחיצת כפתור. מי שמצליח להבין גם בלעדיהם – כל הכבוד לו, אבל מי שמתקשה ומרגיש שבסופו של הדף הוא נשאר בלי כלום ביד – פשוט חבל. הם יכולים לחסוך את המאמץ האדיר בהבנה מי התחתן עם סבתא של מי ולמה זה קשור למשנה בעצם, ולסייע לכל לומד להבין בקלות את המקרה, ולהשקיע את המאמץ בהבנת ההיגיון שמסתתר מאחורי הדין.
להתראות סדר מועד, נחזור אליך. סדר נשים – הנה אנחנו באים.
