החיוך של רומי שוורץ מתעתע, רגע אחד היא נבוכה, מספרת אנקדוטה מהילדות בבני-ברק. רגע אחר היא מתחילה לתאר את התקיפה המינית שעברה. ואז היא רועדת, משתתקת. לא מסוגלת לדבר.
כבר ב-2008 התלוננה במשטרה רומי שוורץ, אז עוד הייתה "רוחמי", אישה חרדית נשואה ובהיריון מתקדם, כי הסופר חיים ולדר תקף אותה מינית. תלונה ראשונה ויחידה, שנסגרת "מחוסר ראיות". לאחר מכן ייחתם מולה הסכם שתיקה תמורת פיצויים שימנע ממנה לדבר. כך פורסם אמש בחלק א' של תחקיר "המקור" ברשת 13 של ענת גורן וגיא אסיף.
בסוף דצמבר האחרון חיים ולדר שם קץ לחייו, זאת לאחר פרסום עדויות על כך שפגע מינית וניצל מספר נשים נערות. פחות משלושה חודשים מאז, עומדת כעת לראשונה נפגעת שלו מול המצלמות, בפנים גלויות, ומגוללת את סיפור התקיפה, את תיק החקירה שנוהל על ידי המשטרה ואת המנגנון המשומן שסבב ועדיין סובב את משפחתו של ולדר. בחודשים האחרונים. כך נאמר, היה אף ניסיון לחדש את הסכם השתיקה שבצעד מתוחכם נחתם מול אשתו.
אבל מעבר לסיפור העלילתי יש היבטים נוספים לתחקיר. העדות של רומי חושפת את מנגנון הטראומה של נפגעים וגם את העוצמה הבלתי נתפסת של אדם בעל סמכות וכוח בקהילה סגורה ושמרנית. הסיפור, כפי שעולה בתחקיר, סותם את הגולל מעל כל הכחשה שאי פעם ניתנה למעשיו של ולדר. גם אחרי מותו.
"למה הנפגעות לא מדברות? "למה אין תלונה במשטרה", אלו הטענות הדלות האחרונות שנותרו. כעת הטענות האלה מקבלות מענה כבד משקל
בחברה החרדית הגיבו בחשדנות רבה לתחקיר "הארץ" של אהרן רבינוביץ ושירה אלק שחשפו את את מעשיו של ולדר, חשדנות שחלקה התפוררה עם התבטאויות הרבנים ועדויות הנפגעות שהציפו את הרשתות החברתיות. הקלטה שהתפרסמה, שבה הוא נשמע מאיים שאם האמת תצא הוא יירה בעצמו, טלטלה אף היא את המגזר. עם הזמן, והפרטים הנוספים שנחשפו אודותיו, יותר ויותר אנשים החלו להאמין לנפגעות או לפחות להטיל ספק בחפותו. אבל מנגנון ההכחשה עדיין לא נפרץ לגמרי, ספריו עדיין נמכרים בחלק מחנויות הספרים ונשים וגברים רבים, גם כאלה החשופים למדיה ולתקשורת, מגנים עליו, חלקם טוענים שהכול עלילה. כל פרסום של כתבה בנושא מציף את הוויכוחים בקבוצות הווטסאפ השמרניות, בחלקן ולדר עצמו אף היה חבר עד מותו. דבר שמסביר את הקושי העצום בעימות החד עם העדויות. "למה הנפגעות לא מדברות? תראו לנו נפגעת אחת שלו שמסכימה להעיד", זו הטענה הדלה האחרונה שכמעט נותרה. "למה אין תלונה במשטרה", זו הטענה הפופולרית הנוספת. כעת הטענות האלה מקבלות מענה כבד משקל, מנפגעת של ולדר בעצמה. פחות מ-12 שעות לאחר פרסום התחקיר, גרסה פיראטית של הכתבה כבר רצה בקבוצות הווטסאפ החרדיות. המחשבה שתחקיר בערוץ טלוויזיה יישאר רק שם שייכת לעבר.
במשך דקות ארוכות מספרת רומי מה עבר עליה מההיכרות הראשונה עם ולדר, שהיה בן דוד של בעלה הראשון, היא מספרת על הפנייה אליו לטיפול רגשי והדרך בה ניצל את פגיעותה ותמימותה. רומי עקבית, רהוטה וברורה. מחייכת במבוכה מדי פעם, עושה רושם של אישה חזקה מאוד. ואז היא מגיעה לדבר על הפגיעות עצמן, על מחסן הספרים ועל הנסיעה שבדיעבד התברר שהיא לבית המלון. קולה נסדק, היא משתתקת. היא מבקשת לא לדבר על עצמה בגוף ראשון ועוברת לדבר על רוחמי. שמה החרדי. "רוחמי נכנסה לחדר, רוחמי נדחפת כלפי הקיר". כך היא מתארת בצורה מצמררת את התקיפה הקשה. בשלב מסוים מתערבת בשיחה נציגה של ארגוני סיוע ואומרת לה שהיא לא חייבת להיכנס לכל הפרטים, אבל היא, באומץ רב, משלימה את הסיפור.
הסיטואציה בלתי נתפסת, יותר מ-20 שנה לאחר הפעם הראשונה שבה תקף אותה ולדר, הוא כבר אינו בין החיים, רומי כבר לא משתייכת לקהילה החרדית, והיא עדיין נבלמת ומשתתקת כשהיא מגיעה לתיאור התקיפה. תופעה לא נדירה בקרב נפגעי פגיעות מיניות, אבל לא ממש מוכרת בקרב הציבור הרחב. הקושי שלה לתאר את מה שעברה, בחלוף השנים הרבות, מספק הצצה נדירה למנגנון הנפשי של טראומה. הדופק המואץ, הקושי לנשום, ההצפה שהיא חווה באותו רגע. לא סתם נפגעות מתארות חקירה משטרתית כ"אונס" שני. התיאור של החוויה הוא כמו לעבור דרכה שוב. ספק אם איש יוכל לשאול "איפה הנפגעות היו עד היום" אחרי הצפייה ברומי.
שוורץ עושה רושם של אישה חזקה מאוד. ואז היא מגיעה לדבר על הפגיעות עצמן, על מחסן הספרים ועל הנסיעה שבדיעבד התברר שהיא לבית המלון. קולה נסדק, היא משתתקת. היא מבקשת לא לדבר על עצמה בגוף ראשון
ויש דבר נוסף אותו התחקיר חושף, וזו הרשלנות בה נוהלה החקירה. ולדר עצמו נחקר רק פעם אחת, פעולות חקירה בסיסיות לא נעשו. על פי התחקיר, המשטרה לא הגיעה לאותו מחסן ספרים שם תקף אותה ולדר לראשונה וגם לא למלון שבו נאנסה. עדויות ממתלוננות נוספות לא נאספו וגם לא בוצע חיפוש בנייד של ולדר. בכתבה ששודרה אמש התראיין גם עו"ד שייצג את שוורץ. באחת מהפעולות הראשונות שעשה ב-2010 הוא הגיע למרכז הטיפולי לילדים ונוער שבו עבד חיים ולדר וביקש המלצה עליו עבור נערה צעירה שצריכה טיפול. התגובות היו מעורבות ובסוף הוא מתאר שאחת הנשים במקום רדפה אחריו אחרי שיצא, נתנה לו מספר טלפון ואמרה לו "תתקשר אליי, זה חשוב, ואל תפנה לכאן את הנערה". הוא מנהל איתה מספר שיחות ומבין שמדובר ב"צרה צרורה" כך לדבריו. אך היא מסרבת להיחשף ומנתקת מגע. זו המחשה קצרה לפעולות שניתן היה לעשות במשטרה אם רק היו מנסים. בסופו של דבר כל ניסיון של עורך הדין להגיע לאנשים סביב ולדר נהדף והוא, שטיפל בתיק בהתנדבות במשך 3 שנים, מודה שהגיע שלב בו התייאש.
גם חקירתה של רומי נוהלה בצורה מחפירה, על פי התחקיר. היא נשאלה האם היא בטוחה שהיא לא "נהנתה" בזמן שוולדר ניצל ואנס אותה. שאלה שאכלה אותה במשך שנים. היא מספרת שבצורת השאלות הזו זרעו בה החוקרים פקפוק ותעתוע וביציאה מבניין הפרקליטות אמרה: "אל תדברו איתי על זה יותר לעולם". רק כיום היא אומרת בפה מלא "היום אני יודעת לומר שזה היה אונס". גם זו תופעה נפוצה בקרב קורבנות תקיפה מינית. הקושי של הסביבה להכיר באונס מחלחל פנימה, הספקות העצמיים גוברים. הקושי של נפגע להודות בפגיעה בפני עצמו, קל וחומר מול אחרים. בטח בחברה החרדית, שבה חלק מהנערות והנערים לא מכירים אפילו את המילה אונס.
יותר מכל מרתיחה המחשבה שלפני 14 שנה למשטרה היה קצה חוט סביב הפרשה הזו והיא איבדה אותו. בכלל, על פי העולה בתחקיר, כל צורת הטיפול בתיק מהווה תעודת עניות לחוקרים. כשנפגעת יוצאת כך מחקירה, לא פלא שמתלוננות אחרות לא מגיעות. "איפה הנפגעות, למה אין תלונה במשטרה?" זועקים המכחישים כל פעם שמתפרסמת פרשייה אחרת. אולי כעת, כשיבינו מה עוברות נפגעות בחדר חקירות, כשייחשפו לדרך בה מתבטאת טראומה נפשית, יפסיקו לשאול את השאלה הזו.
