ברשימה הקודמת תיארנו את מלחמתו של המונותיאיזם, שקידש את האות, המילה וההפשטה – נגד האלילות שקידשה את התמונה. את מקומם של הפסלים והתמונות יתפסו ביהדות השפה והכתב. העברית מאמצת כתב אלפביתי מופשט וקומפקטי, שבו כל אות מייצגת עיצור. כך מתאפשר לכל ילד ללמוד בקלות את יכולת הקריאה והכתיבה. זאת בניגוד לכתבים העתיקים, הפיקטוגרפיים, שהכילו מספר רב של סימנים ציוריים ונשארו נחלתן הבלעדית של האליטות התרבותיות.
ואולם, חשיבותה של האות בעולם היהודי לא הסתיימה בכך. באופן מפתיע, האותיות הפונטיות הפכו מחדש למעין סימנים בכתב חרטומים חדש, וקיבלו משמעות וקשר ישיר עם המציאות ועם האידיאות. זה קרה בעולם הקבלה. הקבלה אף הלכה צעד נוסף קדימה, בהתבסס על כך שהאותיות אינן הסימנים הגרפיים היחידים שבהם השתמשה העברית בכתבי הקודש. הקבלה דיברה על טנת"א, ראשי התיבות של ארבעה סוגי הסימנים הגרפיים שבתורה: טעמים, נקודות, תגים ואותיות. סימנים אלו קיבלו משמעות מיסטית במשך הדורות, וכך, בתהליך הפוך להיווצרות האלף־בית כהפשטה של הכתבים הפיקטוגרפיים, סימנים מופשטים אלו חוזרים והופכים שוב למעין אידאוגרמות. זוהי התפתחות פרדוקסלית. האות – האמצעי החשוב ביותר במאבק נגד התמונה ומקומה בעולם האלילי – חוזרת ומקבלת בעולם הקבלה משמעות של תמונה.
כבר בתקופת חז"ל, האותיות והתגים שעליהן קיבלו משמעות מיסטית. התגים היו הסימנים היחידים שהיו ידועים לחז"ל; עדיין לא היה אז ניקוד ולא טעמי מקרא. דרשות חז"ל על האותיות הן מהקדומות ביותר. הן מתבססות על שמות האותיות ועל הערך המספרי שלהם – הגימטרייה. כך מוצאים אנו בתלמוד דרשות על שמות האותיות וגם על צורתן: "אל"ף בי"ת – אלף בינה. גימ"ל דל"ת – גמול דלים" (שבת קד), וכך הלאה.
בספר המדרשי "אותיות דרבי עקיבא" מוצאים אנו דרשות על צורתן של האותיות, וכן דיון על התגים. כלומר, הסבר רעיוני למספר התגים מעל האותיות, שהיה שונה מאות לאות. יש גם התייחסות לאותיות מסוימות בתורה שעל פי המסורת צורתן השתנתה במידה מסוימת. למשל, הן נכתבות בגופן גדול או קטן מהרגיל, נכתבות הפוך, עם נקודות מעליהן, או שינויים גרפיים אחרים. הדוגמה הקלאסית היא השי"ן בעלת ארבעת הראשים המצויה על תיבת תפילין של ראש, כאשר מהצד השני מופיעה שי"ן רגילה.
אותיות עם מילוי
רעיונות אלו קיבלו משנה משמעות עם הופעתה של הקבלה. דוגמה בולטת מוצאים אנו ב"ספר התמונה", המבוסס על ניתוח האותיות: אות האל"ף מורה כתר עליון וציורו מורה ג' מדות: חכמה , בינה, תפארת… וצורה של א: שני יו"דין, ו' ביניהן.
מאוחר יותר, עם התפתחות הניקוד וטעמי המקרא, גם סימנים גרפיים חדשים אלו קיבלו משמעויות חדשות. הדוגמה הקלאסית מצויה בקבלת האר"י. אחד השערים בספר "עץ חיים" לרבי חיים ויטאל, ספר היסוד של קבלת האר"י, הוא "שער טנת"א". הסימנים הגרפיים, הטנת"א, הופכים שם לאמצעי לתיאור העולמות. על פי הקבלה, עולמנו איננו העולם היחידי. הוא מצוי בתוך ארבעה עולמות, המייצגים רמות התפתחות שונות. עולמות אלו מקבלים בהדרגה אופי מוחשי יותר ויותר. התפתחות זו מתוארת על ידי הסמלים של הגוף האנושי, וגם על ידי הטנת"א.
האמצעי הראשון שמאפשר את תיאור העולמות הוא מילוי האותיות. כך למשל, האות א' נכתבת במילויה – אל"ף. כעת, אם נעבור לאותיות של השם המפורש ניווכח שקיימות כמה אפשרויות של "מילוי". את האות י' אנו כותבים יו"ד. אולם את האות ה' ניתן לכתוב בשתי צורות: ה"א או ה"י. מילוי האות ו' יכול להיעשות בשלוש צורות: ו"ו, וא"ו, וי"ו. כעת, אם נחבר את הקומבינציות השונות של מילוי אותיות השם המפורש, נקבל רצפים שונים של אותיות עם גימטריות שונות. למשל: הגימטרייה המספרית של הצירוף יו"ד ה"י וי"ו ה"י היא 72, וצירוף זה מכונה שם ע"ב. צירופים אחרים נותנים גימטריות אחרות. ארבע האפשרויות היסודיות נקראות: שם ע"ב, שם ס"ג, שם מ"ה ושם נ"ב, בהתאם לגימטרייה שהן יוצרות. לפי קבלת האר"י, קומבינציות אלו מחיות ארבעה עולמות שונים, בעלי מהות שונה. כל עולם מוחשי יותר מקודמו, ועולמות אלו מבוטאים על ידי הסימנים הגרפיים.
אולם בכך לא מסתיים ניתוח האותיות. גם את שמות טעמי המקרא אפשר לפרק לנקודות, תגים ואותיות וכך הלאה והלאה. האותיות והסימנים הופכים כך למעין צורות פרקטליות, שבכל קנה מידה שנתבונן בהן נראה את אותן הצורות חוזרות. בעולם הקבלי הסדר מתהפך. אנו רואים את התגים כתוספת לאותיות, ולהן נוספים אחר כך סימנים מוזיקליים – הטעמים. אולם בקבלה זה הפוך: הסימנים המוזיקליים קודמים. כך גם הניקוד והתגים, שבאופן מוזר הופכים להיות קודמים לאותיות. אכן, האותיות והסימנים הופכים בקבלת האר"י לסימבוליקה עשירה ומסובכת המתארת את המציאות הנעלמת, הסגורה בפני המדע.
כמו נוסחה כימית
פרק נוסף ומיוחד במיסטיקה של הגרפיקה מצוי ביצירתו המסתורית של הראי"ה קוק, "ריש מילין". זו יצירה שנכתבה ללא ספק במעין סערה מיסטית שהציפה את הראי"ה, אולי אף מעבר לתודעתו. הרבה דברים חדשים יש בחיבור זה. אולם לדעתי, החידוש הגדול המאפיין יצירה זו הוא הניסיון לערוך מעין מילון פילוסופי של השפה העברית. כל אות מייצגת אידיאה מסוימת, והתרכובת של שתי אותיות יוצרת אידיאה חדשה, כאילו מדובר בנוסחאות כימיות.
"ריש מילין" בנוי כמדרש רב־גוני של האותיות ושל הטנ"ת – שלושת סוגי הסימנים האחרים. הספר דורש את צורות האותיות, את "תבניתו המכתבית" – כלומר משמעות השם של האות, את הערך המספרי ואף את הצליל. דרך אותיות אלו נפרשת לפנינו מסכת שלמה ובה שזורים מושגים וסוגיות עקרוניות, הבונות השקפת עולם בתורת ההכרה ותורת היש. לדוגמה: האות אל"ף והאות למ"ד מייצגות שני סוגים שונים ומנוגדים של לימוד, שתי אידיאות שונות. על כך בפעם הבאה בע"ה.
