תקנו אותי אם אני טועה, אבל מתישהו בעשרים השנים האחרונות נוספה עונה בלוח השנה. חורף וקיץ היו לנו תמיד, את עונת הסתיו באופן אישי לא יכולתי לפספס, וגם את האביב בסך הכול הכרנו, למרות שדויד גרוסמן טען שהוא קצר. אבל העונה היפה ביותר בשנה, זו שבין שבט לניסן, לא ניתן לה שם. ולא רק שם לא ניתן לה, אלא דומני שמלבד חובבי טבע מובהקים היא חלפה קצת מתחת לרדאר.
אך בשנים האחרונות כבר אי אפשר להתכחש לה. גם בגלל הקמפיין יוצא הדופן של פסטיבל "דרום אדום", אבל בעיקר בגלל יפי הפריחה שמתפרצת (ואל תספרו את זה לחבר'ה מהנגב) בכל רחבי הארץ. כאשר אני פוסע עם ילדיי בין השבילים הצבועים אדום, בין שאנחנו משקיעים ונוסעים ליער שוקדה ובין שאנחנו מסתפקים בשדות של עמק האלה, היופי של הפרחים מרגש אותי. אבל אני מוצא את עצמי נרגש לא רק בשל הצבע הבוהק אלא בגלל הסיפור הערכי שכל פרח כזה מעיד עליו.
האסתטיקה של דרום אדום היא אסתטיקה של איפוק. כל כלנית אדומה שעולה מתוך העשב הירוק מספרת על מישהו שאמר לילד שלו "אדוני, היזהר, אל תיגע באיריס! צבעוני ההרים הוא מחוץ לתחום". וגם על ילד שהקשיב למישהו הזה. אני מודע לכך שאת הוואלס להגנת הצומח כתבה נעמי שמר כשיר מחאה על הזלזול בחשיבותן של פגיעות מיניות. ואין ספק שהביקורת נוקבת והיא במקומה. אבל אני רוצה לחשוב שעם קצת מאמץ אפשר יהיה להרחיב את אותה תנועה של איפוק וזהירות גם למרחבים אחרים, חשובים לא פחות. אני רוצה לחשוב שהנרקיסים והרקפות שנעמי שמר קינאה בהם לא מתחרים על כושר האיפוק שלנו אלא מזכירים לנו את קיומו. ואולי לא לחינם כשביקשו חכמינו לתאר את היכולת האנושית לשמור על סייגים וגבולות בתחום המיני הם דימו את האיש והאישה המצליחים להתאפק למי שביניהם ניצבת גדר של שושנים.
לא רק על איפוק מעידים שדות הפרחים אלא על כושר השתנות. אני נוהג להראות לילדיי, במבוכה מסוימת, תמונה מלפני שלושים שנה שבה אחותי ואני אוחזים זרים אדומים וגדושים, הרבה אחרי שהחוק כבר נכנס לתוקף, אבל לפני שהשינוי התרבותי חלחל עד תום והפך לטבע שני. גם בבית הספר עוד שרנו "אלף רקפות כל אחד קטף", למרות שנעמי שמר כבר החליפה את השורה ל"אלף רקפות כל אחד ספר".
זה לא היה פשוט, וגם בכלל לא מובן מאליו. החוקר בני פירסט, שכתב מחקר מקיף על הסיפור כולו, מראה שקטיפת פרחים לא הייתה רק משחק ילדים אלא תחביב מקצועי־למחצה ואלמנט שהשתלב בהרבה מאוד חגיגות ומסורות בארץ. בין השאר הוא מספר על "חג הפרחים" שנחוג בראשית המאה הקודמת במצעד שבו נשאו החוגגים זרים של פרחי בר, ועל "מפעל הפרח" שבו עודד משרד החינוך את ילדי ישראל לשלוח פרחים מיובשים לאחיהם שבגולה.
היה זה שינוי שהחוק הרשמי וגורמי האכיפה תפסו בו מקום מצומצם מאוד. המשטרה לא נתנה קנסות על קטיף פרחי בר אלא מכתבי התראה, חמישה בלבד נכתבו בין השנים 1975-1970. היה זה בעיקרו שינוי מבוסס הסברה.
מרבדי הפרחים העצומים מעוררים אותי לחשוב אילו עוד שינויים אפשר לחולל אם רק נחשוב על דרכי שיווק נכונות. כמו הסלוגן משנות השישים שאי אפשר לעמוד בפניו: "נציל את הפרחים – מידי הפרחחים".
עשינו את השינוי הזה יחד. האחד בשביל השני. בדיוק כמו ששינינו באופן דרמטי את הרגלי צריכת המים בעקבות קמפיין "חבל על כל טיפה" בשנות התשעים וקמפיין "ישראל מתייבשת" בשנות האלפיים. הזכרנו לעצמנו שאנחנו מסוגלים להתאחד לא רק סביב שדות דמים אלא גם סביב שדות פרגים. אז אם עייפה נפשכם מן המתח והקיטוב ברשתות, סגרו לרגע את העיתון, צאו את גבולות העיר, ושלחו בטרם אביב עוד מבט אחרון ביופי הזה, האדום־אדום.
