לבן־גוריון הייתה תודעה היסטורית עמוקה; לפעמים אולי עמוקה מדי. במהלך מלחמת העצמאות הוא הציע להפציץ בירות ערביות, כמו רבת־עמון וקהיר. מלבד התוצאות הצבאיות, הסביר "הזקן", "גם נסגור חשבון אבותינו עם מצרים, אשור וארם". המבצע לא יצא לפועל, אולי משום שחיל האוויר הסתייג מהכנת תוכנית קרב על פי מפת מידבא ומקראות גדולות.
לנוכח המלחמה באוקראינה, יש המזכירים את החשבון ההיסטורי הארוך שיש לנו עִם העַם האוקראיני, ומסיקים ממנו שצריך לתמוך ברוסים. אני שותף לרגש הבסיסי בנוגע לאוקראינה, אך מסתייג מן המסקנה. כמו שהחשבון ההיסטורי שלנו עם מצרים ועמון לא תורגם להפצצה קרבית, כך החשבון שלנו עם האוקראינים לא צריך להיות מתורגם לתמיכה ברודן הרוסי שתוקף אותם.
השבת נקרא את הציווי: "זכור את אשר עשה לך עמלק". הרב סולובייצ'יק הרהר באפשרות שכל אומה שמנסה להשמיד את עם ישראל נחשבת "עמלק"; לא שצריך לרדוף כל יחיד ממנה, אלא לעניין מעמדה הקולקטיבי. מתבקש להחיל את ההרחבה הזו לפחות על גרמניה הנאצית. הרב יעקב מדן הראה שעמלק היה עם של פושעי מלחמה וסוחרי עבדים; אך כל פשעי עמלק מתגמדים בהשוואה לפשעי הנאצים. היחס הזה לגרמניה לא התפוגג כליל גם אחרי שהחליפה ממשל.
אני מוכן לעשות כמעט הכול כדי להחזיר לארץ כל ישראלי יורד, חוץ מקבוצה אחת: יורדי ברלין, שבחרו לגור בעיר המזוהה כל כך עם הצוררים. יש בי קול פנימי, אולי מוגזם, שלוחש בזעם: מי שנטש את ארץ הקודש למען אדמה טמאה – שיישאר שם, בין בני גרמניה. עמים הם ישויות קולקטיביות, ומשמרים תרבות, זיכרונות ושפה. ניני הרוצחים ממשיכים לשאת את עוונות אבותיהם, ואנחנו, ניני הקורבנות, צריכים להמשיך לשמוע את זעקות אבותינו.
כך לגבי גרמניה הנאצית; אך היא מקרה חריג שבחריגים, בדומה לעמלק. ביחס לעמים אחרים שעשו לנו רע, התורה ניסחה הוראות שונות לחלוטין: "לא תתעב אדומי, כי אחיך הוא; לא תתעב מצרי, כי גר היית בארצו" (דברים כג). התורה מתעקשת שנראה את התמונה המורכבת של יחסינו הממושכים עם עמים אחרים. אף שלא נשכח לעולם את השעבוד הנורא במצרים, צריך לזכור גם זמנים אחרים.
כל זה אינו מביא אותי לגלות חיבה מיוחדת כלפי העם האוקראיני. מצד שני, גם עִם הרוסים יש לנו איזה חשבון. ואם כבר, יש לנו חשבונות כאלו גם עם הספרדים, הצרפתים, האנגלים – עם מי לא. מאיפה לא גירשו את אבותינו, ואיפה לא טבחו בהם? הזיכרון ההיסטורי שלנו הוא מנגינת רקע נחוצה לשיח על הפוליטיקה העולמית, אך לא צפירת אזעקה שמחרישה את השיח הזה.
יותר משאני אוהד את אוקראינה, אני חושש מפוטין. כשהוא קורא תיגר על כל העולם המערבי, אני בצד של המערב. יש לנו ביקורת על המערב הרופס, לא משום שהוא המערב, אלא משום שהוא רופס. הלוואי שהמערב היה תקיף יותר בהגנה על ערכיו היסודיים. את האהבה לדמוקרטיה, לחירות ולשלום פיתח המערב במידה רבה מתוך התנ"ך שלנו. פוטין אינו קורא תיגר רק על הגרסה העכשווית המסולפת של הערכים הללו, זו שמבלבלת בין חירות לבין פירוק; הוא מאיים על הגרסה הבסיסית ביותר של דמוקרטיה ושלום, של חופש אישי וחירות לאומית.
אני רחוק מרומנטיקה ילדותית של המאבק האוקראיני. לפני מאתיים שנה התמסרה אירופה בלהט למלחמת העצמאות של היוונים נגד הטורקים. השמות היווניים העתיקים, המוכרים מן המיתולוגיה, הלהיבו את צעירי אירופה. המשורר הרומנטי לורד ביירון הצטרף למלחמה, ומיד מת ממלריה. מותו הפך אותו לקדוש מעונה, ולגיונות של מתנדבים נהרו ליוון למלא את מקומו. הם סירבו להאמין לוותיקי המלחמה, שעזבו את יוון בכעס ובמרירות, וסיפרו על היחס הנורא שקיבלו מן היוונים, ואפילו על מעשי טבח קשים. לעיתים נדירות מלחמות זרות הן באמת רומנטיות ופשוטות, כפי שהן נראות מרחוק.
ישראל היא מדינה קטנה, במצב אסטרטגי מורכב. היא לא צריכה להידחק לשולחן של הגדולים ולהצטרף בפועל לאחד הצדדים במאבק האדירים הזה: "מחזיק באוזני כלב, עוֹבֵר מתעַבֵּר על ריב לא לו" (משלי, כו). ועדיין, עלינו לזכור שאנו זקוקים לעולם מערבי דמוקרטי חזק, ואוי לנו אם הוא יפקיר את אוקראינה לרודן אלים. גם אם דלת ביתו של שכן נטרקה בעבר על אצבעי, לא אצהל כאשר ישרפו אותה בריונים. שום דבר טוב לא יצא לנו מבריונים המשוטטים בשכונה עם להביור.
