פעם הייתה ילדה, שגדלה כמו ילדה. נכון שלא אמרו לה במפורש שהיא לא יכולה לעשות הכול, פשוט לחשו לה כל הזמן המון הערות קטנות. תסתכלי איך שאת יושבת, תרימי קצת את החולצה, תמשכי קצת את החצאית. היא הבינה שתמיד צריך לשים לב. בגיל ההתבגרות שוב היו המון דברים שכדאי לשים לב אליהם – מתי הגיע הזמן לגבות, ושלא יראו לה כתמים. זה לא הגביל אותה, פשוט היו עוד דברים לחלק בהם את הלב שלה. האמת שהיא קצת התרגלה, כי ברחוב היה צריך לשים לב ובאוטובוס גם כן. ואם למרות זאת משהו קרה אז לשים לב מה עושים ולמי אומרים. יצא שהיא דרוכה, איך אומרים – היא שמה לב.
כשהיה לה חבר בחטיבה אמרו לה לשים לב שלא ידברו עליה. לכן היא לא תשכח איך במחנה אחד כן דיברו וזה היה סתם מרוע ובכלל המציאו ופירשו לא נכון. כשחברה אמרה לה שאמרו עליה, היא הייתה אדומה מבושה ולא ידעה מה לעשות. היא הסתגרה באוהל עד לסוף המחנה והמחשבות שלה רצו, על איך שכולם מדברים, מי הפיץ את השמועה וששום דבר בכלל לא נכון.
היא גדלה עוד קצת, כבר סיימה שירות והתחילה לצאת ואז כולם אמרו לה את דעתם על הכול. היא אף פעם לא יכלה להיות טבעית עד הסוף – אל תהיי חכמה מדי ולא מצחיקה מדי ולא קולנית מדי, אל תחזרי אליו מהר מדי ואל תפסלי בקלות מדי. כל הזמן ברקסים, כל הזמן.
היא תמיד הייתה כמעט במאה אחוז שלה אבל רק כמעט. כי כשהיא רוקדת, למשל, היא נזהרת לא להיראות בהמה מדי וגם כשהיא אוכלת, כמובן. הכול באמת בסדר, אף אחד לא אמר לה משהו מסוים, היא פשוט תמיד הייתה צריכה לשים לב.
פעם אחת היא השתכרה במסיבה וחברה שלה גררה אותה לאוטו ועזרה לה להקיא לפני שהיא עלתה הביתה, כדי שאמא שלה לא תדע. זה היה נורא ומשפיל והתחושה הייתה רעה, אבל משהו בה פתאום היה משוחרר כי כשהיא שיכורה היא יכולה להיות אחרת. למרות שבאמת, לרקוד במסיבה ולשאול את הבחור עם התלתלים אם בא לו לצאת איתה זה לגמרי היא.
בחסדי ה' היא מצאה את האחד, למרות שניסתה לעבוד עליו ולהיות "הייצוגית", מהר מאוד ברח לה "האמיתית", והוא אהב אותה ככה כמו שהיא באמת. ובכל זאת, היא שמרה על עצמה גם בבית – שמה לב איך היא נראית בבוקר, הקפידה להצניע את השעווה וכל הדברים האלה. ליתר ביטחון ככה, אולי זה יגעיל אותו, אולי זה יפחיד אותו. פשוט המשיכה לשים עוד קצת לב.
כשהיא לא הצליחה להיכנס להיריון לא היה כדאי לדבר על זה, שלא יחשבו שיש בעיות. כשהיא כבר הצליחה להיכנס להיריון לא היה כדאי לדבר על זה, כי אין בדבר ברכה. אחרי הלידה, כשהיה לה קשה ומורכב ובלתי אפשרי, לא היה כדאי לגלות, שלא יחשבו שהיא מוזרה או לא יכולה ומה הבעיות שלה ושתגיד תודה. והכאבים בגוף שלא נעים להגיד עליהם לאף אחד, אפילו לא לאחד שלה, כי זה מפחיד ואולי גם דוחה, ואיך אחר כך הוא יאהב אותה. וכל הזמן אזהרה, תשימי לב שלא רואים – את הבטן, ואת רפידות ההנקה ואת הפליטות ואת החיים.
אחרי חופשת הלידה היא לקחה איתה לעבודה את המזוודה של המשאבה והייתה מוטרדת מהילדה, שכחה בכל פעם חלק אחר וכאב לה. את ההיריון הבא ליוותה גם ההתלבטות על משך חופשת הלידה.
פתאום הגיעה הקורונה והיה כל כך לא נעים לעבוד מהבית ולא נעים לעבוד מהמשרד, וכל הזמן הציק לה המצפון – בשום מקום היא לא נמצאת באמת. היא חייבת לשים לב שהילדים שבבית בזום לא רבים ושיש מי שנמצא עם הקטנה ומה עם זו שבבידוד. ובסך הכול היא כל כך מנסה רק שהבית ישרוד במגפה עולמית, שנעבור בשלום את הסגרים ואת הבידודים. ובטלוויזיה אומרים לשים לב לכל ילד וילד, שלא נפספס אותם. אז היא שמה לב ועוד לב ועוד.
כולם מדברים על זה שנשים מרוויחות 30 אחוז פחות, בואו נדבר על 30 אחוז מהאנרגיות שמושקעות בלשים לב. נסו לחשוב על שני נהגים בכביש של החיים, אבל הנהגת 30 אחוז פחות מרוכזת, והיא מוסחת ומוטרדת ושמה לב לכל כך הרבה דברים שהם לא הנהיגה. עכשיו קל להמר מי יגיע הכי מהר ויותר מזה, מי יגיע הכי רחוק.
