בבוקרו של אחד האמשים החלטתי לנצל את השהות הקצרה שלי בברצלונה לרכישת מעיל חדש שעליו פנטזתי מזה זמן. החברה הממליצה שלחה אותי לחנות בפאתי העיר. "רק שם תמצאי", הכריזה בביטחון.
אחרי שני קווי רכבת והליכה ארוכה ומתישה מצאתי את המקום, מתחבא לו באזור תעשייה לא סימפטי במיוחד, ומה נורא היה לגלות שהוא, ובכן, סגור.
ליד הכניסה התגודדו תיירים נוספים, גם הם קיבלו כנראה את אותה המלצה, והצמידו עיניהם לזגוגית במבט עצבני. "בגוגל כתוב שהיא אמורה להיות פתוחה", רטן אחד מהם. "זה ממש לא בסדר", הסכימה איתו תיירת עם מבטא בריטי. ואז יצאה משם עובדת במדים כחולים, שפשפה את עיניה הנוצצות והודיעה: "לקחתי הפסקה לתנומה קצרה, עכשיו אנחנו פתוחים".
זה היה מדהים. היא לא טרחה אפילו להתנצל על הסיאסטה החפוזה הזאת שדפקה באמצע היום. אבל זה השתלם לנו. היא הייתה רעננה ודרוכה, הוציאה לנו מעילים במידות שונות מהמחסנים עד שכולנו מצאנו את רכש חלומותינו. יצאתי משם וחשבתי לעצמי שבעולם הזה אפשר לסמוך על אנשים שלוקחים שנ"צ באמצע יום העבודה.
את היום השני לשהות שריינו למקדשי האדריכלות של גאודי. התחלנו בפארק גואל – גן משוגע, מלא במבני פסיפס מרשימים שלכתחילה נבנה עבור עשירי האזור, אבל הם לא רצו לגור בו כי לא היה מספיק פונקציונלי וברבות השנים הפך לפארק מהמם שמכניס בעיקר הרבה כסף למדינה.
התחנה השנייה הייתה בלה סגרדה פמיליה, כנסייה בעלת מראה גותי עם קימורים מטורפים וגובה בלתי נתפס שבונה את עצמה כבר ל־140 שנה. אנשים עמדו בחוץ במשך שעה כדי לתפוס את כל היופי שלה, ואני חשבתי לעצמי כמה חללים מיותרים יש במבנה הזה, ולמה לתפוס כל כך הרבה מקום רק בשביל יופי. "האיש הזה משוגע", אמרתי לשיחיה, "הוא הפוטין של האדריכלים".
בכיכר קטלוניה, עם מטרייה סגולה, חיכה לנו פרנקו, מדריך שהזמנו לסיור, בעל מראה היפסטרי ושפם כמו של פרדי מרקיורי. ההימור השתלם. פרנקו השקיע ולא הפסיק להצחיק אותנו עם ההסברים שלו. כשסיים, שאלנו אותו לאילו עוד סיורים אפשר לצאת איתו ביום ראשון. "אני לא עובד ביום ראשון", הוא הצהיר בלי להתנצל, "אבל אתן לכם את המספר של נטליה, היא מדריכה אפילו טובה יותר ממני".
אף אחד לא הכין אותי ליום ראשון ההוא, כאשר כיכר קטלוניה לפתע שבקה חיים. ענקיות אופנה כמו זארה ובנטון, דזיגואל ואל קורטה אינגלס נסגרו ללא רחמים. "איפה יש כאן מקום עם חנויות פתוחות?" שאלתי נהג מונית שהציע לקחת אותי לאחד הקניונים הסמוכים למרינה. "רק שם פתוח", הצהיר, וזרק אותי בכניסה. בפנים הסתובבו משפחות עם ילדים שהתרוצצו ברחבי הקניון, אבל אף חנות לא הייתה פעילה. רק דוכני אוכל ובתי קפה היו פתוחים.
שוב חזרתי לכיכר. המראה של תיירים חפוזים עם ידיים מלאות בשקיות קרטון התחלף במשפחות נינוחות על אופניים ובצעירים שחצו את הכיכר לאורכה ולרוחבה על קורקינטים. באחת הפינות אפילו התמקם מאהל מחאה סימבולי בתגובה לפלישה הרוסית לאוקראינה. בתוך המולת האנשים הבחנתי לפתע בפרנקו חולף על פני הכיכר תוך כדי דיווש על אופניו. שלווה הייתה נסוכה על פניו והוא אפילו לא הבחין בי. רציתי להגיד לו "היי פרנקו, מה המצב? נהנה מהחופש שלך?", אבל אז נזכרתי שאני כולה בחורה מקבוצה שהוא הדריך בסיור מזדמן, זה לא שאנחנו חבר'ה שפתחו קבוצת ווטסאפ "ברצלונה 2022 שליטה" וקובעים כל יום עצמאות על האש. אז המשכתי ללכת ולבהות בקטלונים השומרים באדיקות על יום המנוחה שלהם.
מהספרדים למדתי אורך רוח. כנסייה שנבנית 140 שנה. מדריך שלא דחוף לו לעבוד ביום המנוחה. מוכרת בגדים שתופסת לה שנ"צ באמצע היום.
כל כך הרבה פעמים אני מנהלת את חיי בחיפזון, ופתאום נקלעתי למדינה שבה אנשים לא ממהרים לשום מקום. וכיף להם בנחת הזו, טוב להם בשבת שלהם. אני בספק אם אי פעם התנהל שם דיון ציבורי טעון על פתיחת זארה בימי ראשון.
האגדה ההודית מספרת על תלמיד שהגיע למאסטר כדי ללמוד ממנו על בודהיזם. "כמה זמן ייקח לי ללמוד?", שאל את מורו, "ובכן", הוא ענה, "ייקח לך עשרים שנה".
"ואם ממש אתאמץ ואשקיע בלימוד?", הקשה התלמיד. "ובכן", ענה לו המאסטר, "אז זה ייקח לך שלושים שנה".
"אני לא מבין", תהה התלמיד, "אני אומר לך שאני מוכן לעבוד קשה יותר ואתה אומר לי שזה ייקח יותר זמן".
"זה משום שעשר שנים לוקח ללמוד את הדרך", השיב לו המאסטר, "ועוד עשרים שנה להשיל את הרצון לתפוס".
rachelm@makorrishon.co.il
