אני אגיד לכם את האמת, אני מרגיש שאין טעם לכתוב על שום דבר, מלבד על המלחמה הזאת שמתחוללת עכשיו באירופה. איזה סיוט. ריבונו של עולם מה נסגר, אני זוכר שכשהייתי נער, ולמדתי בבית הספר על השואה, ועל מלחמת העולם השנייה, ועל עליית היטלר לשלטון, ועל ליל הבדולח, ועל הקמת מחנות הריכוז והעבודה וההשמדה בפולין, אני זוכר שלמדתי למבחנים וחשבתי לעצמי, איזה מזל יש לי, שנולדתי בעולם שבו כבר אין את הזוועות האלה. איזה מזל יש לי, שנולדתי בתקופה שבה כולם כבר למדו את הלקח מהמלחמה האיומה הזאת, איזה מזל יש לי שהיום כבר אין מלחמות כאלה גדולות ומופרעות. ככה חשבתי, ככה האמנתי, והנה אני כאן, שמונים שנה אחרי, גולל את הטוויטר ואת הפייסבוק, ואת הטלגרם, ורואה תמונות וסרטונים של פליטים, ושל בניינים מופגזים, ושל גופות של חיילים, ושל טנקים שנוסעים ברחובות הערים, והכול קורה בצבע, הכל קורה עכשיו, הכל קורה ברגע זה ממש. איזה סיוט.
אני רוצה לכתוב על המלחמה, אבל אין לי באמת מה לכתוב עליה, אז אני רק רוצה שתדעו שהלב שלי שבור בימים האלה, ושלמרות שאני דתלש, אני כל בוקר עוצר רגע כדי להתפלל, עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום, עלינו, ועל כל ישראל, ועל כל יושבי תבל, ואמרו אמן.
* * *
עכשיו תשמעו סיפור עצוב, לשיזינג ולי הייתה דירה מתוקה ויפה בירושלים. לפני מיליון שנה, כשהתחתנו, עברנו לגור בה ביחד, והעברנו בה תקופה מרגשת ויפה, אבל אחרי כמה שנים עברנו לתל אביב, ומאז הדירה מושכרת לסטודנטים ירושלמים חמודים. והשוכרים הראשונים שלנו בדירה, היו שלושה צעירים מרגשים, לאחד קראו מתן, לשני קראו הית'ם, ולשלישית קראו אפרת. ולמרות שאנחנו היינו "בעלי הדירה" שלהם, והם היו ה"דיירים" שלנו, למרות זאת היה בינינו קשר טוב כזה, וחברי, וחם. הם היו חבורה מרגשת כזאת, הם השקיעו בדירה, ועשו שם גינה מהממת, ובנו כל מיני דברים, ובכל פעם שהגענו לפגוש אותם, הרגשנו בבית מין אנרגיה טובה כזאת, של שותפים שמסתדרים טוב ביחד. ולפני כמה ימים, הייתי בירושלים, והגעתי לדירה שהייתה שלנו. צילמתי אותה, והעליתי סטורי כזה, מתרגש ומתגעגע, וכתבתי כמה מילים חמות, ואחרי כמה דקות קיבלתי פתאום תגובה לסטורי שלי, מהית'ם הדייר שלנו! שעוקב אחרי באינסטוש! והית'ם כתב – וואו כמה געגועים! מה שלומך יאיר, זה הית'ם, גרנו בבית הזה, אני ומתן ואפרת ז"ל, התמונה העלתה אצלי הרבה זיכרונות יפים. זה מה שהוא כתב. ואני קראתי את ההודעה שלו, ונבהלתי נורא. הוא כתב אפרת ז"ל, למה הוא כתב אפרת ז"ל, למה שאפרת תהיה ז"ל, אז כתבתי לו, הית'ם כפרה עליך, מה קרה לאפרת, שברת לי את הלב, והית'ם כתב לי שלאפרת הייתה מחלה קשה, ושהיא נפטרה כבר לפני שנתיים, בגיל ממש צעיר, בעשרים ושלושה במרץ, ושיש לו בפלאפון מלא סרטונים שלהם בדירה, והוא לפעמים מסתכל בהם, ושוקע בעצבות.
ובזמן שהתכתבתי עם הית'ם, פתחתי את הווטסאפ, וחיפשתי את ההתכתבות האחרונה שלי עם "אפרת שוכרת". ובתמונה שלה בוואצאפ, אפרת הייתה כזאת יפה ומתוקה, עם עיניים כחולות וחכמות, וחיוך דקיק כזה ועדין, אייייי איך נשברתי כשראיתי את התמונה שלה, היו לנו רק שתי התכתבויות. פעם אחת התכתבנו על סתימה. אני כתבתי לה שאני מזמין אינסטלטור, ואפרת אמרה שהיא תנסה רגע לטפל בזה עם פומפה, ואני אמרתי לה סבבה, ובאמת הבעיה נפתרה עם פומפה, אז צחקנו קצת על זה. ובפעם השנייה התכתבנו אחרי שגיליתי שהיא עוזבת את הדירה באמצע השנה (בדיעבד מתברר שגם זה היה קשור למחלה שלה). אני כתבתי לה שתהיה בריאה, ושממש אהבתי אותה, ואפרת כתבה לי תודה על הכול, ושאני ושירה פשוט מתוקים. וזהו, מאז לא התכתבנו.
לפעמים החיים משפריצים עלינו עצב כזה, קטן ודקיק, ממקום לא צפוי. זה קורה לפעמים, כשפתאום מגלים שמישהו נפטר, כשפתאום שומעים שהילדה של אחד החבר'ה מהתיכון חולה, כשפתאום שומעים על גירושין של חבר רחוק, על ההוא מהפלחו"ד שהתמכר לסמים קשים. זה קורה לפעמים, שהחיים מקיזים עלינו עצב, וזה מה שקרה לי שם, מחוץ לדירה שלנו, בירושלים. פתאום נזכרתי באפרת, פתאום חשבתי עליה, פתאום הלב שלי נשבר. ובלילה ההוא, כשחזרתי הביתה, הדלקתי נר קטן לזכרה. זהו, זה הסיפור. יהי זכרה ברוך. איזה עצוב.
* * *
ורק עוד מילה אחת לסיום. בארבע השנים האחרונות אני זוכה לחלוק את העמוד הזה עם שרון ארדיטי, המאיירת המוכשרת והמרגשת והחכמה והנדיבה שלי. ובכל שבוע, אנחנו מנסים לפצח את האיור בהתכתבויות ווטסאפ אינסופיות, עד שבשלב מסוים אני כותב לה, שרון כפרה לכי עם הלב שלך, תציירי מה שעולה לך. ותמיד תמיד תמיד היא הולכת עם הלב שלה, ותמיד האיורים שלה מדויקים ורגישים ועדינים, תמיד הם מצליחים להזיז לי משהו בלב. ואני מקווה שגם לכם.
וזהו, רציתי שתדעו שלשרון היה השבוע יום הולדת, ורציתי שתדעו שאני אסיר תודה על הזכות שניתנה לי, לעבוד איתה ביחד, ורציתי שתדעו שאני אוהב אותה, יום הולדת שמח שרון! שכוייח.
