בימים אלה אני מקבלת, כמו בכל שנה בשלהי אדר, מכתבים שוברי לב של אמהות בסגנון: "הבת המופלאה שלי לא התקבלה לאולפנה/לתיכון/לסמינר שרצתה בהם כל כך!" או "כל החברים שלו התקבלו לישיבה הזו, איך הוא אמור להרגיש?!"
אז כשלא מתקבלים, יש מישהו אחד שמתקבל: "גזירה על לשון הרע שתתקבל". פתאום יש בנו משהו שמאמין לדחייה הזו, משהו שמקבל את העובדה שהנער הזה לא טוב דיו, שהמשפחה שלנו לא מוצלחת דיה. כך מרגישים תכופות רווקים ורווקות "ארוכים" שלא "התקבלו", כך זוגות מאותגרי פוריות, כך גרושות. אז נכון שבדרך כלל הם לא נדחו במכתב ישיר, אבל התחושה שהחיים דחו שוב ושוב את בקשתם, חורצים להם לשון, וגזירה על הלשון הזו שתתקבל ואין ענבים בגפן, ואין דבר נאה, שמתקבל.
ואז אני מוצאת את עצמי מנסחת להם מכתב קבלה עצמית: "בבקשה תאמינו ל'לא' אבל אל תאמינו לדחייה. ותאמינו ל'לא' רק ככל שהוא משכלל בכם זהות ייחודית, זהות ש'לא דומה לאף אחת אחרת, לאף אחת שעוברת ברחוב… יופייה עושה לכם משהו קרוב', עכשיו, תהיו קרובים מאי פעם למי שאתם".
השבוע הרציתי בפני קבוצת סטודנטים מדהימה שמבקשת לחולל שינוי בחברה הישראלית. בפעם האלף בחיי אולי, נשאלתי על ידי אחד הסטודנטים איך ייתכן שאני, כאישה, חיה בשלום עם הברכה "שלא עשני אישה"? עניתי, בפעם האלף אולי, שדווקא ה"לא" ששמעתי בחיי, עשה אותי לאישה שאני.
בבית אבא, לא חשבתי למשל שאישה לומדת תורה היא באיזשהו אופן תופעה. רק כששמעתי הערות כמו: "נכון שבעלך מכין איתך את השיעור?" או "מי התיר לך לחדש חידושים מטעמך?" הבנתי שתורת נשים היא משהו שככל הנראה יש להשקיע בו באופן מיוחד. בבית אבא, לא השקעתי מעולם מחשבה בעובדה שאני חצי אשכנזיה וחצי מזרחית. רק עם קבלת מכתב דחייה מאחד ממוסדות הלימוד שאליו רשמתי את אחד מילדיי, הבנתי פתאום שאם המוסד ההוא מושפע כל כך מעובדת היותי מזרחית, אין שום סיבה שלא אושפע גם אני קצת יותר מהזהות הזו. ברוך ש"לא", עשני מזרחית גאה קצת יותר.
לפעמים, סיפור נכתב במחיקה. היה היה מלך, יספר ר' נחמן, ולו שש בנים ובת אחת. ופעם נזרק מפיו דיבור "שהלא טוב ייקח אותך" ובבוקר, לא מצאו אותה בחדרה. לפעמים אני פוגשת את בחורי הישיבה שלנו, ישיבת "אבני קודש" הולכים ואוספים מילים שנזרקו, מכתבים שהחלו במילה "לצערנו" והסתיימו ב"עקב אי התאמה". אני רואה אותם מחוץ ל"חדר", מוצאים פתאום בעצמם זהות שלא דומה לאף אחת אחרת. יופייה עושה לי משהו קרוב. לבת המלך הזרוקה שהייתה ילדה אחת משבע, יש פתאום סיפור, יש לה נרטיב, היא הופכת ל"מעשה מאבדת בת מלך". עכשיו, בכתב מחוק, היא תהיה זו שתנסח את המכתב שיתחיל במילה "לצערי": היא תכתוב לאיש שמחפש אחריה: "לצערי, לא תמצא אותי כאן עוד. לך ותתגעגע אליי עכשיו. אני בהר של זהב ומבצר של מרגליות". וכבר לא משנה איך יוציא אותה, היא, כבר יצאה מה"חדר" ההוא. ה"לא טוב" לקח אותה למקום שבו היא יודעת כמה היא טובה, כמה היא חשובה. היא לא ילדה אבודה כי אם אבדתו של המלך שפתאום רוצה כל כך למצוא אותה.
פרופ' יובל נח הררי כתב השבוע, שפוטין הפסיד במלחמה מול אוקראינה ברגע שפתח בה מפני שאם עד עכשיו לא היו האוקראינים בטוחים לגמרי שהם אומה, הרי שפוטין ברא להם נרטיב. הם אוספים סיפורי גבורה קטנים שנזרקים ברחובות קייב, אודסה וחרסון, על עמידה הרואית מול אויב. ועמים נבנים מסיפורים יותר מאשר מכל דבר אחר. ש"לא", עשני גוי.
הכוח האדיר שגורם לנו שלא לקבל את עצמנו, קוראים לו בשבת הזו, עמלק. נחמה ליבוביץ' תאמר שעמלק אינו מהווה זהות אתנית או גזענית. הוא פשוט הכוח שמזנב באלה שנפלטו מהענן, שהשתרכו מאחור. "ואתה עייף", הוא יגרום להם להרגיש עייפים מלנסות שוב "ויגע" – לא תגיעו! הוא יאמר. אתם יגעים לריק.
אסתר יודעת שהיא פרסונה נון־גראטה בארמון המלך, "ואנוכי לא נקראתי לבוא". ודווקא ה"לא" הזה, ישכלל בה "כנות" שלא הייתה בה כשהסתירה את שמה ומולדתה. היא תשוב ותאמר את המילה "כן": "אף אני ונערותיי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא…" ה"לא" שעשאה אישה. פתאום המלך יידרש לשאלות זהות של "מי הוא זה ואי זה הוא" כשהוא בעצם מנסה לראשונה, להבין מי היא זו. מופתע מהעובדה שיש לה זהות, שלא דומה לאף אחת אחרת. פתאום היא אישה מחופשת ולצערך, לך וחפש אחריה עכשיו.
הלוואי שייקח אותנו הטוב, הלוואי שנגבש זהות גם ללא ה"לא". הלוואי שנבוא אל המלך והוא יושיט את שרביט הזהב וישאל: "תקבלו אותי?" ואנחנו, בפשטות של דור שיודע לקבל, הדור קיבלוה, נענה: "כן".
